השבוע כשאנשים שאלו אותי מה שלומי, שמתי לב שבאופן שלא אופייני לי, התשובה שלי כמעט ולא הייתה קשורה במה שקורה ב״חוץ״.
כי אם להיות כנה, ב״חוץ״ לא משהו עכשיו.
מה שקורה כרגע במדינה בשילוב רצף של חדשות רעות אצל אנשים יקרים לי וכמה דברים שלא מתקדמים כמו שרציתי.
ובכל זאת, מצאתי שהתשובה שלי ל:״מה שלומך?״ רוב השבוע נותרה: אני בטוב, אני רגועה, אני בהודיה.
בהתחלה, חוסר הקשר הזה בין המציאות החיצונית לתחושה הפנימית היה נראה לי הזוי, אבל ככל שחשבתי על זה- הבנתי שדווקא המצב הרגיל הזוי הרבה יותר.
למה כשטוב ארגיש טוב וכשרע ארגיש רע? הרי אני כבר לא ילדה: אני יודעת שהחיים מורכבים, משתנים כל הזמן, ושהתגובות שלי יכולות להשפיע על המצב הקיים- אז למה התרגלתי להגיב לחיים שלי כאילו הייתי איזו צופה פסיבית בסרט קולנוע, בוכה וצוחקת לפי התסריט שמקריאות הדמויות?
החיים פה בהחלט לאחרונה נראים כמו סרט, אבל אני מעדיפה לגלם שחקנית אקטיבית מצופה פאסיבית: לתגובה שלנו למציאות יש השפעה אדירה: דינאמיקות, סיטואציות ומערכות יחסים משתנות לחלוטין בהתאם לתגובה שלנו. בגלל זה באנגלית המילה ״אחריות״ היא responsibility- היא מדברת על היכולת שלנו להגיב (response ability)- אדם יכול לנהוג באחריות אמיתית רק במידה ויש לו יכולת תגובה טובה.
תוך כדי השקט הפנימי שהתקיים בתוכי השבוע, יכלתי להתבונן על הקולות הפנימיים שלרוב מנהלים אצלי את ההצגה: לפעמים צריך להיות ממש חיוביים כדי להבין עד כמה רוב הזמן אנחנו שליליים. דרך אותם קולות הבנתי שהתגובתיות הטבועה בי כלפי המציאות היא ילדותית:
הבן שלי מתעצבן- משהו בי רוצה גם להתעצבן בחזרה.
מישהו לא נותן לי את הפידבק שאני רוצה- משהו בי רוצה להיות בעצב.
משהו הלך לי טוב- משהו בי רוצה לשמוח.
באף אחת מהדוגמאות לא מדובר באיזה אירוע משמעותי במיוחד- כל הדוגמאות הן מאורעות יומיומיים, הבל הבלים שאני נוהגת לתת לו כוח עלי, כאילו הייתי בובה על חוט, נזרקת בין קצוות רגשיים.
פתאום ההתניות האלו היו נראות לי פרימיטיביות, מה אני, עלה נידף ברוח?
ככה השבוע נהניתי למספר ימים מאיזו שלווה בלתי תלויה כאילו הייתי נזיר זן, עד שיום אחד היא פתאום הופרה- משהו מאכזב שקרה הצליח לחדור אותי, ואז דבר הוביל לדבר שהוביל לדבר עד שניהייתי ממש מופעלת.
אבל הפעם סירבתי לקבל את זה: התיישבתי על המיטה, עצמתי עיניים וביקשתי מהגוף:״תזכיר לי מה קיים מעבר למציאות החיצונית.״
ואז היא הגיעה שוב- השלווה. היא שטפה לי את הגוף, ובנעימות שלה שלחה אותי מעבר לכל מה שאי פעם קרה ויקרה. מילאה אותי בכוחות להתמודד עם המציאות התנודתית, להיות מעליה.
יום למחרת מישהו עיצבן אותי והתרגיל הזה כבר לא עבד לי : ) אבל אני ממש ממש רוצה לזכור את האיכות הזאת של מזג שמסכים להיות מעבר לאירועים החיצוניים, כמה אני זקוקה לעוגן בוגר כזה בחיים שלי שלא מתחלף כמו כותרות בעיתון. האם זה לא מה שכולנו כמהים אליו בחיים האלו?
שיהיה סופשבוע שליו, נרקיס.
