גדולות וכחולות,  מאירות את החדר כפנסים, מנסות להבין את העולם. מהרגע שעיניך יצאו מרחמי, מבטן התחיל לחנוך אותי: 

כשאני גוללת ברשתות לפני השינה, ורואה אותך מתבוננת מהעריסה, מסקרן אותי אם את מבינה שאני כרגע בורחת מעצמי. 

כשאני ממהרת לפגישה איתך במנשא, מנסה לנסות לעשות גם וגם וגם, אני תוהה אם זה ניכר לך עד כמה אני מפחדת להיכשל.   

כשאת מתאמצת להרים את הראש ובוחנת אותי בוחנת את גופי מול המראה, אני מהרהרת אם נשאר לי עוד זמן ללמוד בשבילך לאהוב אותו ב א מ ת.  

גם כשאני יוצאת מהבית בלעדייך, אני לוקחת את עינייך איתי; זוכרת שמישהי חדשה מסתכלת 24/7 , אז כדאי שאתנהג בהתאם. 

קראתי הרבה על כמה אני כאמא עשויה לעצב את בתי, אבל אני מרגישה שאת דווקא זו שמעצבת אותי, 

עינייך הן מראה צלולה שמזמינה אותי להתגלם לאישה שתתמוך במבט הלומד 

של תינוקת, 

של פעוטה, 

של ילדה 

של מתבגרת 

ההזמנה הזו גורמת לי לפעמים לשנות את פעולותיי, להתפתח למענך,  

ובפעמים אחרות, היא לגמרי גדולה עלי. ואז אני פשוט יוצאת מהחדר, זזה מזווית ראייתך, שהשיקוף שלי לא יבלבל אותך, 

לפעמים מוטב שתראי רק את הבבואה של עצמך. 

מי מתבונן עליכם כרגע שמשפיע על בחירותיכם? אשמח לקרוא אתכם 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס 

Photo by Jonas Allert on Unsplash