הבוקר פתחתי את מוסף הארץ וראיתי שאשה חיה נכנס לרשימת רבי המכר.
יש את המשמעות החיצונית של ההישג: הספר נכנס רק לפני שבוע לחנויות הספרים וזו עדות מדהימה ונחשבת,
אבל הפרפרים בבטן שעצרו את הזמן עבורי הגיעו ממקום אחר: אני מגיל 7 רציתי לכתוב, והבוקר כשראיתי את שמי ליד שמות של אנשים שאני כבר רגילה במשך שנים להסתכל עליהם בתור כותבים, נפל לי האסימון: אני כותבת.
זה גרם לי להבין משהו על איך מגשימים חלומות. התשובה לזה היא פשוטה: מגשימים אותם.
אני אסביר.
בשבוע האחרון ביקרתי בעשרות חנויות ספרים, כדי לקדם את אשה חיה מול המוכרים.
רובם לא ידעו מי אני ולא הכירו את הספר.
בחנויות הראשונות התביישתי לדבר;
הובכתי לבקש מהמוכרים את הזמן שלהם בשביל לשמוע על ״אשה חיה״,
לא העזתי לנסות לעודד מנהלי סניפים שאין להם עותקים להזמין מהמחסן,
ונעלבתי ממוכרים שלא הציגו את הספר במקום אטרקטיבי.
אבל ככל שעשיתי את זה יותר, מחנות לחנות משהו בי נפתח; כשדיברתי על הסיפור ועל התכתבויות מרטיטות לב עם קוראות, נזכרתי למה יצאתי לאור ואז היה שלב מסוים שקשה לי להצביע עליו במדויק, בו נכנסתי למרחב פנימי מאוד מיוחד, שנדמה לי שהוא מחובר בחבל הטבור להגשמה של חלומות; במרחב הזה אין יותר אותי, זה לא משנה מה המוכרים חושבים עלי, או אם כרגע נותנים לי יחס בחנות או שעלי לחכות 20 דקות עד שיתפנו, כל מה שמשנה זה שאני אתן את מה שאני יכולה לתת בשביל לאפשר לספר להגשים את ייעודו ולהגיע לאלו שצריכים לקרוא אותו. במרחב הזה אין משמעות לזמן, למורכבות המשימות הנדרשות, וגם אין ציפייה למשוב מיידי: יש התמסרות טוטאלית לדרך והסכמה להיות נוכחת בה. מהרגע שנכנסתי למרחב הזה, התחלתי להנות לפגוש את המוכרים וללמוד מניסיונם הרב בתחום: לפעמים אפילו שכחתי לבדוק אם הספר נמצא בתצוגה- העבר הפסיק לעניין אותי, אני הגעתי לדבר על העתיד- על מה יכול להיות עם ״אשה חיה״ בחנות.
והנה הגיע הבוקר, ומהעבר והעתיד הגעתי להווה- וקיבלתי את החיוך הזה בחזרה מהיקום- את כותבת.
לקח לי 27 שנים עד שייפול לי האסימון, אבל בפועל לא הפסקתי לכתוב מגיל 7. אף פעם לא הפסקתי.
לא צריך להיות ברשימות כדי להגשים חלומות, אפשר פשוט להגשים אותם.
מה עשיתי כדי להגשים את החלום של לכתוב? פשוט כתבתי.
הלוואי שאמשיך לכתוב עד יומי האחרון. זוהי זכות ענקית לרצות לתת את מה שאחרים רוצים לקבל.
נראה לי שזו מהות הסיבוב שבאנו לעשות על הגשר הצר מאד הזה.
שיהיה אחלה סופשבוע, ושנגשים את מה שבאנו להגשים, נרקיס
Photo by Alain Gehri on Unsplash
