לפני כמה זמן ישבתי בבית קפה לעבוד ובשולחן לידי ישבו גבר ואישה בסיטואציה מוכרת: ריאיון עבודה. למרות שניסיתי לא יכולתי שלא להאזין למרבית השיחה שלהם, המתח האינהרנטי הקיים במצב הזה היה יותר מעניין מהמחשב שלי: המראיינת שאלה את המרואיין שאלות על כישוריו וניסיונו המקצועי, ואחר כך עשתה לו כל מיני סימולציות כדי להבין לאן היה מנווט את הצוות שבמידה ויתקבל, יהיה בהובלתו. הסתכלתי על המרואיין בזווית עיני, ראיתי את החולצה היפה שלבש, את האנרגיות הגבוהות שהוא מתאמץ לגייס כדי לשדר ביטחון, את הניסיון להראות את הצדדים החזקים שבו תוך כדי שמירה על ענווה. בטח יש לו משפחה, חשבתי לעצמי, שתרצה לדעת מה תהיה תוצאת הראיון. בזמן שהלב שלי יצא אליו, והחזקתי עבורו אצבעות כאילו היה הגיבור של הסרט באחד הרגעים הקריטיים האלו בהם הצופים עוצרים את נשימתם, חשבתי כמה לא באמת מכינים אותנו רגשית לחלק הזה של החיים: בנאדם מסיים ללמוד ואז הוא כמו נזרק לעבר אוקיינוס של תעשיות וכשרונות ואומרים לו: לך תתפוס משהו, לך תבין את המתמטיקה של החיים שלך.. כמה המסע הזה יכול להיות בודד ומתסכל. לא יכול להיות שהוא חייב להיות ככה, לא יכול להיות שלא מצאנו עדיין דרכים נוספות להתארגן כלכלית וחברתית.
ואז נזכרתי במה שלמדתי על ציידים לקטים, כשהילדים שלהם הגיעו לגיל העשרה הם היו שולחים אותם למסע חניכה שבמסגרתו היו משאירים כל נער שנה ביער והוא היה צריך להסתדר לבד(!): לצוד לבד, להדליק אש לבד, לגלף כלים, לתפור בגדים, למצוא מחסה. היו כאלו שלא עברו את המסעות בהצלחה והם פשוט מתו ביער(!!!). זה היה עצוב להורים אבל באותה נשימה הם גם הבינו שמי שלא עבר את המסע בהצלחה אחרי כל מה שלמד בשבט עד אותה נקודה, כנראה אף פעם לא היה מצליח להסתדר לבד, כנראה תמיד היה נשאר נטל על השבט ומהווה סכנה- ולכן מוטב היה להם לגלות את זה עכשיו מאשר אחר כך.
אני חושבת על הסיפור הזה ומזדעזעת מכמה חוקי הג׳ונגל חיים עליו, כמה בני אדם אז היו בדיוק כמו חיות, ועל כמה אידיאליזציה קיימת הרבה פעמים כלפי אותן חברות קדומות על כך שאנשיהם לא התעללו בטבע, היו נוכחים ברגע הזה ולא היו צמודים למסכים- ואני נזכרת, שעל אף היתרונות, כנראה שחמלה זו טכנולוגיה חדשנית שלא היתה קיימת בזמנים האלו, כנראה שעד היום לא ממש הפנמנו אותה, ו-וואלה היא נראית לי מאד, מאד חשובה. וגם קריטית למדיי להישרדות המין האנושי. החיים מראים לי שוב ושוב שאנחנו חזקים יותר כשאנחנו אוהבים, מתקדמים יותר כשאנחנו מכוונים לעזרה הדדית, ומצליחים יותר כשאנחנו ביחד.
אני בחודשים האחרונים מפתחת רעיון של מודל קהילתי במסגרתו אנשים יעברו יחד תהליכים ויסייעו אחד לשניה בתהליך של פרנסה ומימוש, אם זה מעניין אתכם לקחת חלק בזה אשמח שתענו לי על מספר שאלות בלינק הזה.
שיהיה אחלה סופשבוע, ושנזכור את החדשנות שבחמלה. נרקיס.
Photo by Claudio Schwarz on Unsplash
