לפני כמה חודשים הייתי אצל שיננית והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה; ״אם תמשיכי ככה, אני נותנת לך עד גיל חמישים לפני שתהיה לך דלקת חניכיים חמורה.״ לאורך חיי קיבלתי המון נזיפות משינניות, אבל אף אחת לא חדרה פנימה ככה. מאז אני עם חוט דנטלי כל יום. אנשים שבאמת מצחצחים שיניים יודעים שכמות הלכלוך שמצטבר ביניהן מידיי יום הוא לא כזה שמברשת שיניים יכולה לטפל בו לבדה. נכון, לנקות משהו באופן יסודי זה לא קל אבל אחרי שנהיה הרגל - ניקיון השיניים הפך לחלק מהתרבות שלי.
ישראל לאחרונה סובלת ממשהו שמזכיר לי דלקת חניכיים חמורה. כל כך חמורה שאיפה שלא נוגעים בה היא מיד מדממת. זה לא שהחיידקים חדשים, גם הדלקת לא מהיום: אבל תקופה ארוכה כל כך של הזנחת ניקיון צפה על פני השטח והמראות אינם נעימים.
אני בנאדם אופטימי בצורה לא רגילה וככה גם הטקסטים שאני נוהגת לשתף פה, אבל לאחרונה אני באמת מודאגת כי אני מתקשה לראות את תמונת העתיד שלנו בתור חברה אזרחית אחת;
אני בהוקרת תודה על המחאה העוצמתית נגד הרפורמה שגם אני נגדה, אבל במקביל אני מוצאת שככל שהמחאה מעלה הילוך ומפעילה יותר כוח, מדירות שינה מעיניי שאלות רציניות: לאן הגענו? ומה אם מחאה תהפוך להיות הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה בגלל שאחרת פשוט אין הקשבה בין הקבוצות השונות פה?
ומה יהיה אז? נעשה תחרות מי צועק חזק יותר במגפון? נחסום את אותו הכביש רק משני הצדדים? נילחם זה בזה עם קללות ואבנים ברחוב? ואז כשיש אירוע ביטחוני ואנחנו אמורים להתאחד, כבר אין במה להיאחז.
אלו מזדעזעים מהסרבנות,
אלו מהדחת המפקד במשטרה,
אלו מציעים מתווה שלא נוגע בסוגיות הליבה,
אלו אומרים לא מדברים עם פשיסטים,
זה מחרים את זה שמחרים את זה שמחרים את כל אלו ש,
אלו עושים הטעייה בהפגנה,
זה שעושה הטעייה בטיסה שלו לביקור בחול,
״צריך לעצור את הרפורמה בכל מחיר״
״חייבים להמשיך בחקיקה בכל מחיר״
כולם שמאשימים זה את זה בהרס וחורבן של הבית,
ודווקא להפוך את המדינה לזירת מלחמה זה אולי הדבר היחיד שאנחנו כרגע משתפים בו פעולה.
ה״דלקת״ שלנו כלכך כואבת וכבר שנים רבות שלא ניקינו בינינו כמו שצריך, כך שנראה לי שהסיכוי היחיד שלנו הוא רק אם תוך כדי המחאה מלמטה והפוליטיקה מלמעלה נשחרר את החשיבה הצבאית בה כל צד מחפש רק הכרעה ונעבור במקביל לחשיבה ששואלת ב א מ ת: איך נצליח לחיות פה ביחד? איך מוצאים פיתרון שהרוב פה יכול לחיות איתו? מחד, אני חוששת שאנחנו נמצאים במציאות כלכך מורכבת, שחשיבה ליניארית ומלחמתית לא תתן לנו את הפיתרון. ומאידך, השורש ״ד.ל.ק״ לצידינו: מאדישות הפכנו לחברה של אנשים דלוקים שמוכנים לעשות ולהקריב הרבה כדי שיהיה פה טוב, הלך רוח זה יכול להיות משאב עבורינו גם ביום שאחרי.
מה דעתכם על היום שאחרי? איך אפשר בזמנים מורכבים שכאלו להישאר חברה אחת?
נרקיס.
