בימים האחרונים אגמי למדה להגיד לא. תקופה ארוכה ניסיתי ללמד אותה את המילה החשובה הזאת והיא בשלה התעלמה מניסיונותיי בעיקשות, מסתפקת במשיכת כתף חסרת מילים כדי להביע את סירובה בעת הצורך.
ואז בשבוע שהתחיל יום אחרי ה7 באוקטובר המקולל ״פתאום״ אגמי התחילה להגיד לא. ומאז שהיא למדה את המילה הזאת וההשפעה שלה על המציאות היא אומרת אותה, היא צועקת אותה, היא לוחשת אותה- היא כל הזמן משמיעה את ה״לא״ שלה.
והלא שלה נשמע כמו יו כי הלמד עוד לא יושבת לה, והיא מושכת את המילה כמה שניות כך שיוצא שהיא הולכת בבית וצועקת ולוחשת ואומרת יווווווווווווווו, יוווווווווווווווווו… יוווווווווו…
הילדים שלנו לא רואים חדשות, אבל הם קוראים אותם דרך העיניים שלנו, רובם לא יודעים בדיוק מה קרה ב7 לאוקטובר, אבל הם מחוברים קולקטיבית לעם והם כואבים איתנו בצורה שאי אפשר לבטא במילים.
ואם כבר לבטא מילה אחת בימים אלו, אז גם אני כמו אגמי הייתי בוחרת ב:״לא ״
״לאאאאאאא״
ותוך כדי שהיא צועקת מסביבנו את הלא שלה שלה כבר מעל שבוע, לפחות פעם אחת ביום יוצא לי לחשוב שיש ילדים ישראלים שברגעים אלו ממש לא יכולים להגיד לא.
ואנחנו נדרשים לעשות זאת בשבילם- כי אנחנו חייבים שיחזירו אותם הביתה, ואנחנו אומרים לא לכל אופציה אחרת.
שבת שלום תשמרו על עצמכם ועל ילדיכם , נרקיס
Photo by david Griffiths on Unsplash
