היום הגעתי לכנס במיאמי.
טוב זה לא בדיוק כנס, זה יותר כמו סדנא.
בעצם גם לא ממש סדנא, אלא יותר דומה לפסטיבל.
אני לא באמת יודעת מה זה- אבל הנה, אני כאן.
ומחר אני מעבירה פה איזו פעילות למשתתפים.
ואני כל כך עייפה.
אתמול אלון חזר לארץ עם הילדים, וזה הרגע הראשון שאני יכולה לעצור.
אז החלטתי לנוח בחדר ולהיכנס לעניינים רק מחר.
אבל מחוץ לחדר שלי באיזור המרכזי פה יש חבורה של אנשים:
הם בגיל שלי, הם מעניינים, הם צוחקים בקול ומדברים בתשוקה ואני קולטת כל מיני
חלקי משפטים שלהם מבעד דלת החדר ואני כבר כל כך…רוצה…להיות…חלק…מהם.
ואני מרגישה כוח חזק שמזמין אותי לצאת החוצה ולהכיר, ולכבוש, ולשחק את המשחק החברתי הזה שאני מכורה אליו, ולחוות את הריגוש הזה שקיים באנרגיות הקבלה והדחייה שזורמות כשאנשים פוגשים אחד את השני לראשונה.
וכוח אחר קורא לי מנגד להישאר במיטה.
הוא אומר לי:
אין לך מה לתת עכשיו, אין לך מה למכור, אין לך מה לחפש שם בחוץ.
א י ן ב ח ו ץ ש ו מ ד ב ר.
זה הזמן שלך להישען פנימה.
וזה בדיוק החג הזה של הסוכות- להרגיש בבית כשאנחנו מחוץ לבית,
בבית הקבע היחיד שאי פעם היה קיים עבורינו,
הבית ששלום דיבר עליו, הבית שבתוך עצמינו שאנחנו גרים בו.
שיהיה חג שמח, שנישען פנימה. נרקיס.
Photo by Nick Fewings on Unsplash
