לפני בערך שנה קראתי שטל אוחנה, ראשת העיר האגדית של ירוחם, שיתפה שהיא לא מתכוונת לצאת לחופשת לידה. תוך כדי שקראתי את המאמר, גם אני הייתי בהריון וההצהרה שלה הכעיסה אותי.
״מאיפה היא יודעת מה היא תעשה?, למה היא משדרת מסר כזה מבלבל לנשים צעירות שקוראות?, הסטנדרט הזה יזיק לכולנו, ברור שחופשת לידה כמה שיותר ארוכה עם היא הדבר הנכון ביותר״.
מיד פרסמתי פוסט ביקורת נוקב על הפיספוס של טל, על המסר המטעה, על המודל שכולנו כנשים צריכות להימנע מלאמץ.
התגובות לא איחרו להגיע; רובן חיזקו את מילותיי ודיברו על חשיבות חופשת הלידה ליולדת, אבל היו גם כמה תגובות כועסות: חברות וקולגות שהחליטו לחזור מהר לעבוד אחרי לידה, כעסו על הניחוח המטיף שמתיימר להגיד מה נכון לכל הנשים.
אחרי כמה ימים, בתחושות מעורבות, מחקתי את הפוסט.
זה לא ששיניתי את דעתי, פשוט לא רציתי להטיל ספק ביכולתן של נשים לבחור נכון את דרכן.
עברו כמה חודשים וילדתי.
בחודש הראשון עוד התרגלתי להנקה והגוף השתקם.
בחודש השני התחילה להתפתח שגרה, אלון כבר היה עמוק בעבודה ושמתי לב ש… רציתי גם לעבוד.
בהתחלה הגנבתי בקטנה מייל פה, מייל שם בין ההנקות,
אחר כך שיחה ועוד שיחה, כשאגם ישנה
עד כשכאגם הייתה בערך בת חודשיים וחצי, כבר ממש חזרתי לעבוד, אמנם תוך כדי הנקה ומהבית, אבל לגמרי כבר הייתי בענייני עבודה ועם עזרה בתשלום.
זה הפתיע אותי מאד עד כמה זה הרגיש טבעי ונכון, זה לא מה שהיה אחרי הלידה הראשונה. שמתי לב שזה הביך אותי להודות בזה, שקצת הסתרתי את זה מאנשים כדי פחדתי לקבל ביקורת (דומה לזו שאני העברתי רק כמה חודשים קודם לכן.)
באותה תקופה לא הפסקתי לחשוב על טל ועל כמה שפטתי אותה… לקח לי כמה חודשים לאזור אומץ עד ששלחתי לה התנצלות. ההודעה כללה מגוון מילים, אבל משפט המפתח היה:
״אין נכון לא נכון, החופש אמיתי שלנו כנשים זה לתמוך אחת בשניה לקבל את הבחירות שהכי מתאימות לנו.. אני מתנצלת ששפטתי, שהנחתי הנחות. תודה לך על כל מי שאת, השראה גדולה.״
היא מיד הגיבה, המשכנו להתכתב על נירמול מודלים חדשים של אימהות ונפרדנו כידידות.
השבוע זכיתי לפגוש את טל בכנס של ההסתדרות הציונית בבאזל. התחבקנו והפעם השיח כבר לא היה על תיאוריות, אלא אך ורק על תינוקות. על איך שתינו מתגעגעות לכרם ולאגם, על מה האימהות עושה לכל אחת, החלפנו תמונות והתמוגגנו משתיהן, ודיברנו על כמה מאתגר להיות רחוקות מהבית.
הדבר שאני הכי לוקחת מהמקרה הזה זה לשחרר בעוד רמה את סימני הקריאה והביקורת מהחיים שלי, החיים משתנים ואנחנו איתם וטוב שיש סביבנו אנשים שחושבים שונה מאיתנו כדי לאתגר את חלק מהדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. בימים אלו בהם השיח ברשת נפיץ במיוחד, זו תזכורת משמעותית מאד עבורי. זה מפתה לחלק את העולם כל הזמן לצודקים וטועים, אבל אני כל הזמן מקבלת תזכורות לזה שהסקרנות תמיד מנצחת. היא זו שמבטיחה שלא נפסיק לגדול.
וכמובן, קיבלתי ראיה נוספת לכמה להיות אישה זה מורכב וזה תמיד משתנה.
או כמו שגולדה מאיר אמרה טוב ממני:״״אשה…איזה מן יצור מעניין.״
שיהיה אחלה סופשבוע, ושנסכים לשנות את דעתינו, נרקיס.
Photo by Lina Trochez on Unsplash
