השבוע הייתה לי שיחה שחיכיתי לה הרבה זמן.
חיברו אותי למישהו שהצליח להגשים מספר פעמים את החלום המקצועי הכי גדול שיש לי, והוא פינה מהזמן שלו כדי לענות לי על כמה שאלות בנושא. הגעתי לשיחה בלי אג׳נדה עסקית, כל מה שרציתי זה ללמוד ממנו.
כמה דקות לתוך השיחה הופתעתי לגלות שיש איזשהו סיכוי קטנטן שאנחנו יכולים לעשות משהו ביחד כבר עכשיו (מהההההההה?). זה תפס אותי לא מוכנה וההתרגשות שלי היתה כל כך גדולה שאפשר לומר שנכנסו אליה אפילו גוונים מסוימים של חרדה. אם היה על הקו חייזר, הוא היה שומע את השלב הזה בשיחה שלנו ככה:
האיש: שואל אותי שאלה כלשהי
אני: עונה ומוסיפה ״כן למשל ככה וככה וככה וככה…״…. ו״ככה, ככה וככה….״
האיש:כן… (מנסה להשחיל עוד כמה מילים אבל מיד אני נכנסת שוב)
אני: ״וככה וככה וככה…ואני ממש טובה בככה וככה וככה, ואפשר גם לעשות ככה וככה וככה, אני אומרת לך זה יהיה מטורף.
האיש: מצליח להגיד משפט אחד שקשור במה שאמרתי
אני: ״כן כן בדיוק..״ (אומרת בהתלהבות) ״זה ככה וככה וככה וגם ככה, ונעשה ככה וככה וככה, ואני אומרת לך זה בדיוק ככה וככה וככה…״
הוא: …… (כבר לא מנסה להגיד שומדבר).
אחרי כמה דקות סיימנו את השיחה ואני קולטת שבעצם המטרה המקורית שלי בשיחה היתה ללמוד ממנו, אבל מרוב התלהבות לא ממש נתתי לו לדבר. אני תופסת מעצמי בת אדם שמודעת לעצמה, איך זה יכול להיות שלא שמתי לב לזה תוך כדי שזה קרה???
כשהמשכתי להתבונן הבנתי שהסיטואציה הזאת שבה אני ממש מתלהבת ובתגובה מתחילה לדבר הרבה ובקצב מהיר מבלי להקשיב לאדם שמדבר קרתה לי מספר פעמים בעבר, אבל זו היתה הפעם הראשונה שזיהיתי שמדובר בדפוס ושהוא שלילי.
זה מה שנקרא ״נקודת עיוורון״, ״בליינדספוטס״- שטחים מתים בראייה שלנו את עצמינו. בדומה לאיזורים שאנחנו לא רואים במראה של המכונית, אלו איזורים שאנחנו לא רואים בתוך עצמנו. במידה ואנחנו תופסים את עצמינו כבעלי מודעות עצמית, הסכנה שלא נראה אותם היא עוד יותר גדולה.
כמה ימים אחרי התובנה הזאת הייתי בפגישה אחרת על פרויקט פוטנציאלי שהתברר שהוא גדול ומרגש יותר ממה שחשבתי, הדפוס שלי נכנס לפעולה: התחלתי להציף את הקולגה שמולי בשלל רעיונות בדיבור מהיר ומרובה… אבל הפעם נדלקה אצלי תוך כדי נורה מהבהבת ששידרה לי בחמלה:״חכי רגע, זה קורה לך שוב. תאטי את הקצב, תקשיבי יותר, תדברי פחות.״ ברגע ששמעתי את איתותה-שתקתי.
זו היתה תחושה ממש מעניינת, כי בניגוד לבדרך כלל עשיתי את ההפך ממה שהאינסטינקטים שלי אמרו לי לעשות: תוך כדי שבראשי התנגנו עוד ועוד רעיונות למשפטים אפשריים להגיד כדי לנסות להשפיע על אותה מציאות, נתתי לקול אחר לנהל את ההצגה. כשאני נמצאת בנקודת עיוורון, זה לא זמן להקשיב לאינסטינקטים.
זה מזכיר לי את משל ״חמשת העיוורים״- שמתאר קבוצה של עיוורים הממששים פיל ונדרשים לחשוף יחד במה מדובר. כל אחד מהם ממשש חלק בודד מגופו של הפיל, נחשף לתכונות אחרות, וביחד הם לא מצליחים להגיע להבנה ולהסכמה שמדובר בפיל. כולנו באזורים מסוימים מסיקים מסקנות כלליות על סיטואציות בהתבסס על תצפיות חלקיות ובכל זאת- אנחנו משוכנעים שהצדק בידינו.
מה יקרה אם ניגש בסקרנות לפידבקים שאנחנו מקבלים לגבי עצמינו? אם באמת נרצה לראות? הכי קל להתעלם ולבטל את הפידבק שאנחנו מקבלים מהמציאות ולהמשיך להחזיק בזכותינו להיות עיוורים- אבל איזה טוב זה עושה לנו?
מהי לדעתכם נקודת העיוורון שלכם? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Alessio Lin on Unsplash
