אמא טורקיה שמחפשת את ילדיה בין הריסות שאין לה איך להפוך,
איש בן 30 שמתמודד עם פרידה מזאת שחשב שהיא האחת,
ילד בן 7 שאבא שלו התאשפז והוא לא מבין לאן נעלם ומתי יחזור,
אישה שעוברת טיפולי פוריות ומנסה להכיל את ההורמונים,
פנסיונר שחרד לעתיד הדמוקרטיה במדינתו,
איש חרדי שמרגיש שמפלים את קהילתו שוב ושוב,
נער מתבגר שעוד לא התאושש מהתקפי החרדה של תקופת הסגרים,
נערה שסוף סוף העזה לצאת מהארון ולאחרונה ביטויי האלימות בבית ספרה כלפי בחירתה גורמים לה לשקול לחזור אליו,
אישה שהצביעה כי מחפשת משילות מאז הפיגוע שלקח את הילדים של שכניה,
לוחם במילואים שעייף ממלחמות לא יעילות וליבו יוצא למציאות של הפלסטינים,
אמא שעברה לידה שקטה,
זקן ערירי שמתקשה לחשוב בצלילות,
ילד בכיתה ג שמקבל ריטלין כדי שיצליח לחשוב בצלילות,
ישראלים.
בני אדם.
כלכך הרבה דעות, סיפורים, גרסאות למציאות.
כל צד מושך חזק חזק את החבל,
מצביע על נזק בלתי הפיך ובהול שעוד רגע לא נוכל לחזור ממנו אחורה,
ורעידת האדמה של שכנינו לא יוצאת לי מהראש; אנשים בטורקיה השבוע הלכו ברחוב ושמעו קריאות הצילו מבלי שיכלו לעשות דבר;
וזה כלכך קרוב אלינו, הנה אנחנו מרגישים פה את הרעידות; איך אפשר להיערך לכזה אירוע? כולם שואלים.
ורעידת אדמה מקומית-תרבותית פוקדת גם אותנו, קורעת אותנו מבפנים, מטשטשת לנו את היכולת לעצור ולראות אחד את השניה תוך כדי.
״אסור להיות אדישים״ כולם קוראים, ואני כמובן בעד להפגין.
אבל אחרי שנילחם, איש איש לפי אמונתו, אני מקווה שלא ניעלם בין ההריסות, מבולבלים, המומים ושואלים; איך אפשר היה להיערך לזה?
שיהיה סופשבוע טוב, נרקיס.
