על הגשמה של חלום
הבוקר פתחתי את מוסף הארץ וראיתי שאשה חיה נכנס לרשימת רבי המכר.
יש את המשמעות החיצונית של ההישג: הספר נכנס רק לפני שבוע לחנויות הספרים וזו עדות מדהימה ונחשבת,
אבל הפרפרים בבטן שעצרו את הזמן עבורי הגיעו ממקום אחר: אני מגיל 7 רציתי לכתוב, והבוקר כשראיתי את שמי ליד שמות של אנשים שאני כבר רגילה במשך שנים להסתכל עליהם בתור כותבים, נפל לי האסימון: אני כותבת.
זה גרם לי להבין משהו על איך מגשימים חלומות. התשובה לזה היא פשוטה: מגשימים אותם.
אני אסביר.
בשבוע האחרון ביקרתי בעשרות חנויות ספרים, כדי לקדם את אשה חיה מול המוכרים.
רובם לא ידעו מי אני ולא הכירו את הספר.
בחנויות הראשונות התביישתי לדבר;
הובכתי לבקש מהמוכרים את הזמן שלהם בשביל לשמוע על ״אשה חיה״,
לא העזתי לנסות לעודד מנהלי סניפים שאין להם עותקים להזמין מהמחסן,
ונעלבתי ממוכרים שלא הציגו את הספר במקום אטרקטיבי.
אבל ככל שעשיתי את זה יותר, מחנות לחנות משהו בי נפתח; כשדיברתי על הסיפור ועל התכתבויות מרטיטות לב עם קוראות, נזכרתי למה יצאתי לאור ואז היה שלב מסוים שקשה לי להצביע עליו במדויק, בו נכנסתי למרחב פנימי מאוד מיוחד, שנדמה לי שהוא מחובר בחבל הטבור להגשמה של חלומות; במרחב הזה אין יותר אותי, זה לא משנה מה המוכרים חושבים עלי, או אם כרגע נותנים לי יחס בחנות או שעלי לחכות 20 דקות עד שיתפנו, כל מה שמשנה זה שאני אתן את מה שאני יכולה לתת בשביל לאפשר לספר להגשים את ייעודו ולהגיע לאלו שצריכים לקרוא אותו. במרחב הזה אין משמעות לזמן, למורכבות המשימות הנדרשות, וגם אין ציפייה למשוב מיידי: יש התמסרות טוטאלית לדרך והסכמה להיות נוכחת בה. מהרגע שנכנסתי למרחב הזה, התחלתי להנות לפגוש את המוכרים וללמוד מניסיונם הרב בתחום: לפעמים אפילו שכחתי לבדוק אם הספר נמצא בתצוגה- העבר הפסיק לעניין אותי, אני הגעתי לדבר על העתיד- על מה יכול להיות עם ״אשה חיה״ בחנות.
והנה הגיע הבוקר, ומהעבר והעתיד הגעתי להווה- וקיבלתי את החיוך הזה בחזרה מהיקום- את כותבת.
לקח לי 27 שנים עד שייפול לי האסימון, אבל בפועל לא הפסקתי לכתוב מגיל 7. אף פעם לא הפסקתי.
לא צריך להיות ברשימות כדי להגשים חלומות, אפשר פשוט להגשים אותם.
מה עשיתי כדי להגשים את החלום של לכתוב? פשוט כתבתי.
הלוואי שאמשיך לכתוב עד יומי האחרון. זוהי זכות ענקית לרצות לתת את מה שאחרים רוצים לקבל.
נראה לי שזו מהות הסיבוב שבאנו לעשות על הגשר הצר מאד הזה.
שיהיה אחלה סופשבוע, ושנגשים את מה שבאנו להגשים, נרקיס
Photo by Alain Gehri on Unsplash
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
