על הכתיבה

לאחרונה מספר חברים שאלו אותי אם זה לא מכביד עלי לכתוב ניוזלטר מידיי שבוע. הם שאלו כי הם לא יודעים שבכל פעם שעולה לי רעיון אני רצה לnotes בפלאפון לפני שההשראה תברח, 

שהרגעים האלו שלי מול טקסט הם רגעי העונג והאינטימיות שהכי מקרבים אותי לחיים, 

שהדבר היחיד שמשתווה לזה הוא מעשה אהבה ממש מוצלח, או חיבוק הרמוני עם הבן שלי

שאת הלידה שלי כתבתי עד שהייתי בפתיחה 3 וכבר לא יכולתי לנסח יותר מילים, 

ושמיד חזרתי לכתוב הכל תוך כדי שכואבת למעלה מההנקה ולמטה מהתפרים, רק שלא תברח החוויה. 

הם לא מתארים לעצמם שתקופות בחיי נחשבות טובות או רעות לפי כמה שאני כותבת במהלכן, 

שניסחתי מחשבות כבר בגיל 7 מהרגע שידעתי לכתוב, 

שאני זוכרת את המחשבה הראשונה שניסחתי במחברת עד היום. היא הלכה ככה: 

״אף אחד לא בוחר את הוריו, ואף אחד לא בוחר את ילדיו ולפעמים זה מרגיז כי ילדים והורים הם מובן מאליו.״ הם לא מכירים את ההקלה שחוויתי כשלמדתי שלא חייבים לכתוב בחרוזים מטופשים, 

את זה שאין סיפוק ״עשייה״ גדול עבורי מלהצליח לנסח חווית עומק של חיים באמצעות מילים, 

שהעשייה היחידה שמתקרבת לזה עבורי זה לראות אדם מתקלף באמת מהשריון שלו, 

שאני חושבת שנולדתי להיות מין דוור שרץ ממימד למימד עם רעיונות מנוסחים בצורות וגדלים שונים שנזרקים לעבר עיניים רואות ולבבות פועמים. 

שבכל רגע שזה נלקח ממני, אין לי קיום. 

שאם הייתי בכלא והיו מונעים ממני גישה לדף ועט כנראה שהייתי משננת קטעים כתובים בראש תוך כדי יצירתם, 

שלפעמים אני מרגישה שאין מספיק זמן בלילה בשביל כל הדברים שיש עוד לכתוב עליהם, 

שממלאכת יצירת הספר שלי נהניתי מכל רגע, גם מהמטלות הסיזיפיות ביותר, 

שעצם זה שאני יודעת שכל שבוע אני כותבת גורם לי לפקוח עיניים לדברים מעניינים שקורים לי בחיים. 

אז לא ,זה לא מכביד עליי לנסח ניוזלטר מידיי שבוע. 

כל המשפחה שלי יודעת שבימי שישי בבוקר אני מסתגרת בחדר לשעתיים להוליד מתוכי איזה קטע, וכנראה בגלל זה ימי שישי הם תמיד כל כך שמחים. 

למען האמת, אני שוקלת להתחיל לשלוח ניוזלטר יומי. 

איזו מלאכה גורמת לכם להרגיש ככה? מוזמנים לשתף אותי במייל חוזר אם בא לכם. 

שיהיה סופשבוע טוב ושמח, נרקיס. 

Photo by Aaron Burden on Unsplash