על המוות

השבוע המחשבות על הדבר הזה שכל הזמן נמצא ברקע אבל אף אחד לא אוהב לדבר עליו היו דומיננטיות במוחי. בשבת בלילה סבתא של אלון נפטרה, ובמהלך אותו השבוע ארבעה חברים שלנו איבדו את הקרובים להם. 

במהלך השבעה לביא ישב לידי, ותוך כדי שהוא מסתכל על הכורסא שסבתא רבא שלו נהגה לשבת עליה הוא שאל אותי:״אמא, איפה ממי?״ (שם החיבה שלה). 

הנוכחים בחדר שתקו והסתכלו עלי לבדוק איך אתמודד עם השאלה. מבלי לתכנן יותר מידיי פשוט דיברתי אליו כאילו הוא היה בגילי:״היא נפטרה. היא מתה. היא כבר לא בחיים, היא הייתה חולה ועכשיו היא נחה.״ 

לביא המשיך לבהות בכורסא ואמר ״אה.״

אני מניחה שיהיו עוד הרבה שנים והרבה שאלות ותשובות שיוחלפו בינינו עד שהוא יצליח לעכל את הקונספט. 

אני בעצמי בגיל 33, ולמרות שאיבדתי כבר מספר חברים, שני סבים וסבתא ואני עדיין מעכלת. 

חשבתי הרבה השבוע על כמה מדהים המנהג הזה של השבעה וכמה מנהגים נוספים ומשמעותיים אנחנו יכולים עוד ליצור כאנושות סביב המוות, בצורה אשר תקל עלינו את ההתמודדות. השראה ענקית קיבלתי בנושא לפני שלושה שבועות מחברה רחוקה מארצות הברית ששיתפה בפייסבוק על כך שהיא הולכת למות. 

 החלטתי לתרגם את הפוסט שלה בגלל שאני מאמינה שהוא מאפשר העמקה בהתמודדות עם הנושא הטאבו הזה: 

״חברים יקרים, אחרי שניצחתי פעמיים את הסרטן, את המסלול הנוכחי אני מפסידה. הסרטן הפעם כל כך אגרסיבי וכל כך זריז שלא משנה איזה טיפול מתקדם ניסינו לזרוק עליו, כמה כסף השקענו, עם כמה רופאים מומחים התייעצנו- הפעם הוא ניצח לגמרי ונותרו לי שבועות בודדים. 

זהו שוק עבורי שמחלה יכולה לקחת כל אחד מאיתנו בכזאת מהירות. 

אבל הנה אני עכשיו ולפחות אני זוכה לבלות את הזמן הנותר עם המשפחה שלי בבית. 

תזכרו שמבחינה פיזיקלית- אני עדיין אהיה כאן, אני פשוט הולכת להפוך לסוג אחר של אנרגיה. תאמינו בכוח הזה! אני לפעמים מדמיינת את הכלב שלי ז״ל חוצה גשר שמעליו קשת בענן וזה מעלה בי חיוך. 

אני יודעת שהודעה כזאת יכולה להותיר אתכם ללא מילים. המוות זו עדיין תופעה מביכה בקרב בני אדם. 

אבל חווינו דברים נהדרים ביחד וב35 השנים בהן זכיתי לחיות, חוויתי הרפתקאות יוצאות דופן. 

אני מוקירת תודה על כל החברים שפגשתי לאורך הדרך. 

אני מחזיקה ברגעים אלו כוס עם המוחיטו האהוב עלי ואומרת ״לחיים״ לכולכם. אוהבת.״ 

לפוסט הזה היא קיבלה מאות תגובות: חלק כתבו שהם מצטערים ועצובים, חלק הביעו פליאה מהאופטימיות והכנות שהיא מפגינה, וחלק ממש הספידו אותה בעודה בחיים: שיתפו אותה בהשפעה שהיתה לה עליהם, הודו לה על חוויות משותפות, הזכירו לה דברים שפעם אמרה להם, שילבו גם חוש הומור והבטיחו לה שלעולם לא ישכחו אותה. היו גם כאלו שהביעו חרטה על כך שלא בילו איתה יותר זמן בעודה בריאה ובחיים. לכל התגובות היא הגיבה בלב, מאשרת שהיא קראה, שהיא עדיין איתנו. 

איך היינו יכולים להנכיח את המוות בזמן שאנחנו בחיים ובכך להכין את עצמינו אליו? איך היינו יכולים לחוות את ההתמודדות איתו בצורה עוד יותר קהילתית? ומה יעזור לנו להפסיק כל כך לפחד? אשמח לקרוא אתכם. 

אסיים השבוע עם מספר איחולים: 

מאחלת לכם הקוראים, שיהיה אחלה סופשבוע ושנעריך את החיים. 

מאחלת לחברתי מעוררת ההשראה, אשר כרגע גוססת,  מעבר הרמוני עם כמה שפחות סבל לעולם הבא. 

ומאחלת להילדה, ממי היקרה ז״ל, תנוחי על משכבך בשלום. תודה על כל ארוחות השישי, על האירוח, הנדיבות, ושתמיד דאגת להגיד לכולנו להיות בריאים. אנחנו אוהבים אותך. 

נרקיס. 

Photo by Hamish Weir on Unsplashz