על חורים וחורין
השבוע נסעתי לחופשה משפחתית בדרום הארץ. העברנו חמישה ימים בלהיות יחד, בלאכול, בללכת לבריכה, בלשחק עם הילדים, בשוב לאכול ובשוב ללכת לבריכה.
בחופשות אין בעיות, אין סידורים ואין אמביציות. הלוז מרווח, האנשים נעימים והנוף משגע. ותמיד דווקא בהן, אני זוכה לפגוש ״אותו״ פנים מול פנים. כשהכל רגוע ופסטורלי מסביבי צורתו ברורה לי במיוחד; אני מדברת על החור.
מאחוריי ההישגים, המשפחה והחברים,
מעבר לאינסטגרם, למיילים ,לפרויקטים ולקהילות -מתחת לכל אלו, עומד לו חור.
החור הזה מייצג את כל מה שחסר בי.
״תמלאי אותי״ , הוא מבקש, ״תביאי לי עוד אישורים.״
בעבר, לא זיהיתי שמדובר ב-חור, כמעט ולא הצלחתי להבדיל בינינו. הייתי נותנת למוחי להריץ את סיפוריו; שההיא עשתה ככה, שההוא אמר את זה, ושאם רק אסביר להם, או אצליח לגרום למשהו מסוים שם בחוץ להצליח -הכל יסתדר והתחושה החסרה אצלי בפנים תיעלם. כמה פעולות ביצעתי תחת התיזה הזאת; הייתי עושה שיחות מהחור, הייתי מתכתבת מהחור, הייתי יוזמת פרויקטים, מחליטה מה ללבוש ואפילו איפה לגור. הייתי מנהלת מערכות יחסים שלמות. הפתרונות של החור הם תמיד בחוץ, והו כמה שהוא יצירתי!
עד שיום אחד הבנתי
שאני מסתכלת לכיוון הלא נכון.
שכל מה ש״קורה לי״ זה תמיד אותו סיפור חוזר בגרסאות שונות,
בכל פרק דמות אחרת מלוהקת לתפקיד הראשי.
יום אחד הבנתי
שזה לא משנה כמה סיבובים אוכל על אנשים שם בחוץ או על הישגים,
שגם אם כולם יעשו בדיוק מה שאני אומרת,
וגם אם המציאות תספק לי בדיוק את מה שאני אומרת שאני רוצה-
כל עוד אני מנסה לפתור את הבפנים בבחוץ-החור תמיד יישאר שם; הוא לא יידע שובע, הוא ימשיך לאותת על מחסור ולהנחות אותי לדבר עם ההוא, להתחבב על ההיא, או לשכנע את ההם.
ואני שמה לב כמה אומץ נדרש ממני על מנת לעצור רגע, ולהכיר בזה שמשהו בנוכחות שלי בעולם ובאופן בו אני חיה, מתנהל ממקום ח ס ר. ורגע במקום לנסות לתקן שם בבחוץ, להסכים פשוט להיות כאן בבפנים, עם החוסר הזה - ומעצם הנוכחות שלי, ללא שום פעולה חיצונית- להוות את ההשלמה אל החור בעצמי.
ואני חושבת בחג הזה, שאולי לזה התכוון המשורר כשאמר לנו, בני האדם, שהדבר היחיד שנחשב בחיים האלו זה להיות בני חורין; והדרך לשם עוברת דרך הסכמה לפגוש את החורים שבתוכינו.
החורים שצועקים לתשומת לב, שמניעים אותנו במשך שנים: להסכים לשהות איתם, להפסיק לפעול מתוכם- ולראות אז מה קורה. ככה עושים שינוי. מחורים- לחורין.
האם גם אתם מזהים חורים בתוככם? אם כן, איך הם גורמים לכם לנהוג? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה חג שמח.
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
