על חיה ותן לחיות

לאחרונה אני שומעת באופן יומיומי נבואות חורבן על איך ייראה העתיד פה אם המהפכה המשפטית תעבור ועילת הסבירות תבוטל.

מדינה בה נשים יהיו מודרות מהמרחב הציבורי וזכויות שהמאבק הפמיניסטי עבד כל כך קשה כדי לקבל יילקחו מהן, 

מדינה בה נבנות עוד ועוד התנחלויות והאלימות בין פלסטינים ויהודים מועצמת יותר ויותר, 

מדינה בה השרים בממשלה עושים ככל העולה על רוחם, ומתנכלים לאזרחים בעלי אידיאולוגיה שונה. 

מדינה בה אין הייטק, אין כלכלה, אין דמוקרטיה. 

שמעתי הרבה נבואות כאלו ,אבל יותר מכולם, הכי מדאיגה אותי הנבואה שמתגלמת מול עיני בחודשים האחרונים: מדינה שמורכבת משתי מדינות (או יותר), בה כל מחנה כלכך מאמין בסיפור שלו עד שאינו מסוגל לקיים שיח, שלא לומר חיים משותפים עם מחנה אחר, בה השנאה בין המחנות כל כך עמוקה, בה אפשר לדבר אך ורק בצעקות וקללות, בה האמון בין אנשים שחושבים שונה זה מזה נשבר. 

חובה בסיסית עבורי, בתור אחת שמחזיקה בפחד הזה, היא להקשיב לצד השני- וזה מה שאני עושה: אני צופה בנאומים שלהם, אני קוראת את השיח שלהם ברשת, אני מנהלת איתם שיחות. ומה גיליתי? שגם להם יש נבואות חורבן שמושמעות באופן יומיומי על איך ייראה העתיד פה אם המהפכה המשפטית לא תעבור, ועילת הסבירות לא תבוטל. שגם ״הם״ מפחדים פחד מוות, ממש בעתה שלא מאפשרת להם לישון בלילה מזה שהאידיאולוגיה השונה משלהם תשלוט פה. גם הם נחרדים מהמחשבה שהזהות של איך שהם תופסים את מדינת ישראל תטושטש ולא תהיה יותר, שהבית שלהם יילקח וייחרב. 

כשאני מדברת על זה עם חבריי למחנה, הטענה שעולה היא שכל עוד המדינה דמוקרטית, לכל אדם ולכל אוכלוסיה ניתנת האפשרות לחיות לפי אמונתם, בסגנון:״חיה ותן לחיות.״ 

אבל האם אפשר במדינה באמת לחיות ולתת לחיות? כי בכל נושא שהסתכלתי עליו, נראה שכל עוד אנחנו תחת אותה קורת גג, זה לא מציאותי. 

קחו למשל את נושא ההפרדה המגדרית: 

״הם״ אומרים אתם הוצאתם מחוץ לחוק את ההפרדה המגדרית, אבל זה האופן בו אנחנו רוצים לחיות לפי אמונתנו. למה אתם מבטלים ציבור שלם? למה אתם שואפים לטשטש את המסורת היהודית שבזכותה יש לנו מדינה? אנחנו נבטל את זה. שכל אחד יעשה לפי אמונתו, והפרדה מגדרית לא בהכרח שווה אפליה. 

״אנחנו״ אומרים- הפרדה מגדרית כן שווה אפליה, כי זה בפועל מוריד אפשרות של נשים מלכהן בפוזיציות מסוימות ולהיות במרחב הציבורי. ואנחנו לא מאמינים לכם שלא תיקחו את זה רחוק יותר, כי הלכתם כבר רחוק מאד: לא ניתן להתגרש בלי לעבור בוועדות שלכם, לא ניתן לעשות הפלה בלי לקבל אישור ומאז שהממשלה נכנסה הגיעו עוד ועוד הצעות חוק כאלו. 

כשבוחנים את זה ככה, נראה שכפייה קיימת משני הצדדים, כל צד מפחד כלכך שהמדינה תהפוך להיות איך שהצד השני מייצג ולכן גם כל צד פועל לקראת יישום האידיאולוגיה שלו. ומה נשאר לנו? מאבקי כוחות שאין להם סוף, שסע וקרע. 

לא רק ש״חיה ותן לחיות״ הוא אינו ריאלי, הוא גם לא מייצר חברה: מציאות של חיה ותן לחיות היא מציאות שמקדמת נפרדות, שכל אחד יחיה איך שהוא מאמין וישים סביבו גדר ורק שלא יפריע לי. ככה לא מייצרים חברה בריאה, וככה בטח שלא מייצרים חיים טובים. כמו שאנחנו כבר יודעים היטב,  חיים לא יכולים להתקיים על ידי מלחמות, גדרות הפרדה והפסקות אש ורגיעה. לא לאורך זמן. 

במקום חיה ותן לחיות, אני חושבת על לחיות ולתמוך בחיים משותפים- איך אפשר למצוא אמת משותפת? האם אפשר למצוא כזאת? כי התשובה לשאלה הזו היא זו שתכריע בעיני אם תמשיך להתקיים פה מדינה. אם תהיה כאן מלחמת אזרחים, לא  בג״צ וגם לא שמירת המסורת היהודית יצילו אותנו. לא נצטרך אויבים חיצוניים, אנחנו פשוט נהרוס פה הכל בעצמנו. המצב כרגע דורש שימוש בכלים אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים, ואין לנו ברירה אלא למצוא אותם. 

שיהיה סופשבוע טוב, נרקיס. 

Photo by Jason Strull on Unsplash

‍