על להעיז לבחור ביחסים.

בזמן שאתם קוראים את שורות אלו אני נמצאת בבית אורן ומעבירה את הסדנה השנתית של דאבליו. כמו בכל שנה: עשרות נשים מתנתקות מהפלאפונים שלהן, מתחברות לעצמן ומפתחות את הרעיון הבא שהן יגשימו בעולם. 

את דאבליו אנחנו מובילות בשותפות של שמונה נשים(!). זה אומר שאנחנו צריכות להסכים על התוכן, ניהול הקהילה, חלוקת הכספים והתוכנית השנתית. רוב הזמן עובד לנו ממש טוב, אבל לפעמים יש חילוקי דעות, אגו, עלבון ואפילו קנאה. 

בעבר בעת מחלוקות בצוות הנטייה שלי היתה לשבור את הכלים: אם זה לא עובד בקלות, אז בשביל מה אני צריכה את זה? זו לא חתונה קתולית. 

אני לא יודעת להצביע על הרגע שבו זה קרה, אבל היה שלב מסוים שבו בחרתי: השותפות שלי, ומערכות היחסים שלי איתן, הן חלק מהחיים שלי. הן בריאות לי, הן נכונות לי,  הן חשובות לי. 

זה מזכיר לי שהייתי פעם בטקס חופה של חברים, והחתן שיתף את הכלה, שהוא כבר מזמן החליף את השאלה: ״האם מערכת היחסים הזאת עובדת?״ ל:״מה צריך לעשות כדי שמערכת היחסים הזאת תמשיך לעבוד?״ 

שמתי לב שכשאני מפסיקה להעמיד את האנשים שמולי במבחן מתגלים רבדים חדשים של אינטימיות. 

אני רואה את זה עם כל האנשים סביבי שהעזתי לבחור בהם באמת: 

כשעולה בינינו קונפליקט יש הסכם בשתיקה שלמרות שעכשיו ממש לא נעים, אנחנו נשארים פה נוכחים עד שנגיע להבנה, וככה האמיגדלה של כל אחד מאיתנו יכולה לנוח תוך כדי. 

במשך שנים האמנתי באופן לא מודע שכל החיים שלי אמורים להגיע מוכנים באריזה: כל דבר שדרש תהליך, או הזמין אותי להשתנות הוגדר עבורי כ״לא מדויק, לא נכון, לא בשבילי״. במערכות היחסים חיפשתי את האידיאל, ורק בשלב מסוים הבנתי שאני נדרשת לעבוד ולתת מעצמי בשביל ליצור אותן. שאנשים הם אינם תוצר מוגמר, 

אלא השתקפות ישירה של מערכת היחסים שלי איתם, שבעיצובה אני שותפה. 

זה מפחיד לבחור במערכות יחסים באמת, כי זה אומר להסכים להיות פגיעה, ולהשתנות. השותפות שלי בדאבליו לימדו אותי שככל שאני נותנת לאנשים להתקרב אלי, ככה אני יותר מתקרבת אל החיים.  אני לא מוצאת ייעוד גדול יותר עבורינו כבני אדם מלהעמיק ביחסים עם הסובבים אותנו. אני מאחלת לנו להעיז לבחור בכך. 

אם יש לכם מערכת יחסים שמזמינה אותכם לבחור בה, מוזמנים כמו תמיד לשתף אותי במייל חוזר. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 

Photo by Hannah Busing on Unsplash