על אלימות

אתמול לפני שנרדם ישבתי ליד מיטתו. ״תספר לי משהו שקרה לך בגן היום.״ 

הוא מסתכל על הקיר ואני רואה שהוא מנסה להיזכר. 

״דניאל אמר לרן שהוא יהרוג אותי.״ הוא מספר לי. (שמות בדויים). 

״ומה עשית?״ שאלתי

״בכיתי. ואז הוא ביקש סליחה.״ הוא שיתף אותי בחיוך והיה ניכר שהוא מסופק מהאופן בו הסתיים הסיפור. 

‍

ניסיתי אחר כך להבין בעדינות מה קרה קודם שגרם לזה, אבל את הבן שלי השיחה הזאת ממש לא עניינה והוא שינה נושא. הוא ודניאל חברים שכבר השלימו וזה היה סתם ריב שגרתי שכבר מצא פתרון אז למה אני כבדה? 

‍

תמיד הייתי כבדה ביחס לאלימות. 

אני זוכרת בתיכון כשהיה את המשחק הזה שהבנים זורקים את הבנות לבריכה, אותי כבר לא זרקו. הספיקה התגובה שלי בפעם הראשונה שידעו שתהרוס את כל האווירה. 

או בטירונות כשהמפקדת שלי צעקה עלי הסברתי לה תוך כדי שאני ממררת בבכי שאני לא יכולה לשמוע את מה שהיא אומרת בטונים האלו, 

או בחדר הישיבות כשהאדם הבכיר בחדר הכה בשולחן כדי להביע את נקודתו, ואני באותו רגע קפאתי ולא יכולתי להמשיך בפגישה. 

‍

מה קורה כשאלימות נהיית חלק מהשגרה שלנו? כשאנחנו קלילים ביחס אליה? 

קורה מה שקרה אתמול בערב. 

גבר בן 52 נרצח לעיני אשתו אחרי שהעיר לרוכב קטנוע שנסע באדום וכמעט דרס אותם. 

אבא לשלושה ילדים, שעבד במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים איכילוב- כבר לא יחיה יותר. 

ומה נשאר אחרי שהכותרת בynet כבר אינה מתועדפת כי היא מייצגת את החדשות של אתמול? 

נשאר אותנו. ואנחנו חייבים להמשיך להגיד לא לאלימות- ברשת, בקהילות בהן חברים, כשעדים לה ברחוב, וכמובן בבית שלנו. 

היום, ה25.11, זה יום המאבק באלימות כלפי נשים, ויש עוד דרך כל כך ארוכה שנותרה לנו ללכת כדי שהחברה שלנו תהווה מקום בטוח.  זה מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו. 

‍

שיהיה סופשבוע רגוע, ושלא נהיה אדישים. 

‍

נרקיס. 

‍

Photo by Nadine Shaabana on Unsplash

‍