על מנוחה‎‎

רביעי בערב: החלון עוד מלא בטיפות הגשם. כשאני ניגשת לסגור אותו, אוויר קר שולח אותי ללבוש שרוול ארוך. 

מחר בבוקר אני יוצאת להנחות את הריטריט של דאבליו לנשים יזמיות, אבל כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה להתכסות בשמיכה שנקראת אזור הנוחות שלי. 

ברגע זה לא בא לי לנהוג כמה שעות כדי להגיע ללוקיישן, 

ברגע זה אין לי כוח להשתתף בסשנים שיזמינו אותי לחשוב על החלומות שלי לשנה הבאה, 

ברגע הזה לא מתחשק לי להסתכל בעיניים לדברים שאני צריכה לעבוד עליהם כדי להפוך להיות גרסה טובה יותר של עצמי. 

באותו אופן שכל פעם שברגע שיורד גשם חזק בישראל, מיד מתחילה הצפה ואנחנו נזכרים שאין לנו בכלל תשתיות שיודעות להכיל מזג אוויר סוער- ככה הופעת האורח של החורף הזה הזכירה לי כמה שאני משתוקקת לנוח. רוצה להתכרבל. כמהה להתעסק בדברים עגולים, חסרי מטרות ויעדים.

אני תוהה איך אפשר להתקיים בסביבות התובעניות שמקיפות את רובינו בצורה שכזאת? האם אנחנו יכולים להכיל אנשים עגולים בחדרי ישיבות? האם אנחנו מסכימים להיות ככה אפילו רק מול עצמנו לקראת השנה החדשה? 

חסרי מטרות ברורות, 

לבושים בסימני שאלה חמודים, 

עם ידיים ריקות שמזמינות למנוחה קולקטיבית משותפת? 

האם אפשר שנלמד מהדובי שנח בזמן החורף כי במילא הוא יודע שהפעולות שלו בעונה שכזו לא יהיו יעילות אז מוטב שיפעל רק בחלון הזמן הקצר של הפוריות? 

אני נזכרת שהכמיהה הזאת לעיגול היא מה שהובילה אותי לפני שמונה שנים להתחיל לעבוד על קידום מנהיגות נשית: לא כי ידעתי משהו שרציתי להעביר הלאה- אלא כי שכחתי משהו שכל כך התגעגעתי אליו מבלי שידעתי מהו, כי רציתי בעצמי להתחבר לקצב הרך והאמיתי של חיי ולתת רק לו להוביל אותי, כי זכות הקיום המותנה במדדי הצלחה חיצוניים מתיש ואף פעם לא מביא לסיפוק אמיתי. 

 אז הכוונה שלי לסופשבוע הזה וגם לשנה הבאה זה להיזכר: להעיז לגלות את הקצב האמיתי שלי ולהסכים לנוח בתוכו, במקום שבו הפעולה קורית מעצמה כמו יקיצה טבעית, בספונטניות שסומכת על החיים. 

שיהיה סופשבוע עגול ומקסים, נרקיס

‍Photo by Hans-Jurgen Mager on Unsplash