על טיסות ואדמה

אתמול עליתי על טיסה לארצות הברית. לבד. זאת הפעם הראשונה שעשיתי את הטיסה מישראל לארצות הברית לבד מאז שהפכתי לאמא. 11 שעות העברתי על מטוס ענק בשמים והרגשתי אחת איתם: הרעיונות שלי זרמו כמו מים, הכל היה פתוח לרווחה, הרגשתי שהתקופה הזאת קטנה עלי, קטנה על כולנו, שהכל קל, שהכל אפשרי אנחנו פשוט עוד רגע נבין את זה- לא הפסקתי לכתוב רעיונות ולמתוח קווים בראשי בין דברים שלפני רגע נראו לא פתורים ולא קשורים, וכשהצוות הודיע שאנחנו לפני נחיתה הייתי בהלם. 11 שעות עברו לי כמו שעה אחת. 

״איך היתה הטיסה?״ שאלה אותי חברה. 

״היה מדהים. טיסות זה מדהים. איך התגעגעתי לטיסות״

חשבתי לעצמי כמה אני לא אתגעגע הביתה, שאני צריכה לעשות דברים כאלה יותר, כמה חשוב לצאת מהמסגרת הרגילה. 

העברתי את ההמתנה בשדה תעופה מול המחשב, עוד מעבדת את מה שעלה לי בטיסה, ועליתי על טיסת ההמשך מדלגת באופוריה של אחת שהבינה כבר את הכל. 

המטוס עכשיו היה קטן, כיאה למטוסים של טיסות של שעה אחת, ומלא עד אפס מקום באנשים שעושים כל מה שהם יכולים כדי לא ליצור קשר עין, כיאה לאמריקאים. 

הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. 

המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור. 

אבל לא עבר. המשיך. החמיר. החמיר עוד יותר. אף אחד לא אמר שומדבר בכריזה. הסתכלתי סביבי וראיתי שכל אחד התכנס בתוך עצמו. למה הם מתנהגים כאילו זה רגיל? הייתי על מטוס קטנטן בשמיים והרגשתי שעוד רגע אני נבלעת בתוכם, מתפוגגת לחלוטין, מי אני בכלל? ברגע אחד מוחקים אותי מעל פני האדמה: הרעיונות שלי עצרו לחלוטין, הכל נסגר, הכל גדול עלי, על כולנו. חשבתי על אלון, על הילדים שלי, ביקשתי לדמיין אותם מזדקנים ולהיות עדה לזה. ״אלוהים תעשה שאני לא אמות.״ הוחלף ב״אלוהים תעשה שאני לא אקיא.״ הושטתי בקושי יד לשקית הקאה שנמצאה מאחורי מגזין עלוב של חברת תעופה עלובה שהצוות שלה לא ראה צורך אפילו להתייחס לרעידות דרמטיות במטוס שלא מפסיקות(!). בשלב מסוים פתאום הצוות דיבר, הודיע שאנחנו לפני נחיתה. גם הפעם הייתי בהלם, לא רק שלא ברור לי איך מטוס יצליח לנחות ככה, כבר עברה שעה? זאת הייתה השעה הארוכה ביותר שזכורה לי. 

הנחיתה נראתה כמו הטיסה עצמה, זוועתית. 

״איך הייתה הטיסה?״ שאלה אותי חברה אחרת,

״איכס טיסות. תודה לאל שהגעתי חזרה לאדמה.״ 

אז הגעתי לאדמה. וזה מרגיש שהאדמה פה באמריקה רועדת לא פחות מאצלנו. פה אין רקטות, חטופים וחיילים בקרב, אבל יש פה סדר חברתי משתנה ואף אחד לא מבין מה קורה. רוח התקופה. 

בראשון בערב, ערב יום השואה, אני מארחת עם שותפות אוהל אדום למנהיגות יהודיות, ברביעי אני אדבר על ישראל והעשייה שלי בכנס הזה, ובחמישי אעביר שם סדנא על אשה חיה. 

אני מרגישה שאני בשליחות, אבל מתגעגעת הביתה כבר עכשיו, לאדמה היחידה שהשורשים שלי עוגנים בה. 

שיהיה סופשבוע שקט הלוואי, נרקיס.

משאבי השבוע: 

1. 1.מי שרוצה להצטרף לפאנל שאני אשתתף בו, זה הפעילות היחידה שתשודר ותהיה מוקלטת ממה שאני הולכת לעשות (את השאר אוכל לשתף בהמשך)  זה יהיה ביום רביעי בשעה 18:30 שעון ישראל והנה הלינק להצטרפות מרחוק. 
   2.מאמרים מעניינים שמצאתי כדי להסביר את מצבי התודעה המשתנים בטיסות כאן, כאן וכאן
   3.ציטוט השבוע, הפעם של מאדאם דה סטאל
   "לנסוע זה אחד התענוגות העצובים שבחיים." 

‍