על יציאה מדאון‎‎

השבוע קיבלתי פידבק שלילי על משהו מקצועי שחשבתי שהוא דיי קטן עלי. במבט ענייני, לא היה לכישלון הזה משקל משמעותי לקריירה שלי, אבל הבחנתי שהתודעה שלי הגדילה את מילות הפידבק במוחי כאילו מדובר במאורע גורלי במיוחד ובמשך כמה ימים אותן מילים הפכו לרקע של כל מה שהתרחש: בשיחות טלפון, בזמן עם הילדים ולפני שהלכתי לישון התנגנו המילים בתוכי והורידו אותי למטה.  זה כאילו כל המקומות החסרים בתוכי הצטוותו למקהלה ששרה לי באופן רציף כמה שאני ״לא״. 

השליליות בתוכי השבוע התרבתה כמו מגיפה: בקצב אקספוננציאלי היא יצרה חומרים נוספים לקולות שבפנים שהשפיעו על התגובות שלי מול אנשים ובכך חוללו אירועים נוספים להתבאס עליהם. 

הייתי חייבת למצוא את נקודת היציאה: לא ידעתי איך להגיע, אבל זכרתי איך היא נראית. אז אתמול זימנתי אותה. 

אחרי שהילדים נרדמו ישבתי בסלון, שמתי את הפלאפון בצד ובשלב הראשון הזמנתי לפגישה את כל הרגשות השליליים שהכאיבו לי בימים האחרונים, אלו שעבדתי שעות נוספות בלדחוק הצידה. ״בואו אלי, אני עכשיו יכולה לפגוש אתכם.״ מיד הרגשתי חלקים שונים בגוף שלי מתמלאים בכאב רגשי: החזה, הגרון והבטן. לא נלחמתי בזה, פשוט אירחתי את הרגשות האלו כאילו מדובר בחבר שמחפש מחסה, באחד הילדים שלי שצריך שיקשיבו לו, בפצע שזקוק לחיטוי. בשלב השני, ברגע שהצלחתי להתרגל לתחושת הכאב, התחלתי לכתוב אותו. כתבתי כל מיני דברים בצורה ספונטנית: בהתחלה תמללתי את מה שאני מרגישה ואחרכך שירבטתי מחשבות על החיים שהפכו לרעיונות משונים וחסרי תכלית. 

ואז בשלב מסוים, פתאום ראיתי אותה: נקודת היציאה. 

יש בתוכנו, עמוק בפנים, נקודה שאפשר להתחבר אליה. באותה נקודה, מזוקקת המהות שלנו בצורה שאינה תלויה בדבר: היא כמו מעיין שניתן לשתות ממנו משאבים, כמו מראה אמיתית שמזכירה לנו מי אנחנו, כמו משב של אוויר צח אחרי שהיינו במרתף מאובק. יש בי ידיעה עמוקה שהנקודה הזו קיימת אצל כל אחד מבני ובנות האדם ואני נשבעת לכם, שגם כשהכל ריק ורקוב, הנקודה הזאת תמיד נמצאת שם. החומר ממנו עשויה הנקודה עובד הפוך- ככל שאנחנו יוצרים איתו מגע ומשתמשים בו, ככה יש לנו יותר ממנו. ככל שחופרים, יוצא עוד. 

זה כאילו שהנקודה רק מחכה שנבוא לשתות מהחומר שיש בה. 

יש משהו ברגעים קשים שמחזיר אותנו להיות חופרים ארכיאולוגיים, לחפש יהלומים, למצוא נווה מדבר רגע לפני שאנחנו מתייבשים לגמרי- אנחנו פשוט חייבים לשתות כי המחיר של השקיעה למטה הופך להיות גבוה מידיי.  

באותם רגעים אנחנו בדרך כלל לא זוכרים שזה מה שאנחנו עושים, ואז כשמגיע הרגע בו מצאנו את הנקודה זה מרגיש כמו נס. ניצלנו. 

אבל היא בעצם תמיד הייתה שם, חיכתה לנו. כל פעם מחדש אני מופתעת שאחרי מפגש עם הנקודה אני חזקה יותר, מדויקת יותר, אנרגטית יותר ממה שהייתי לפני המשבר ששלח אותי לחפש אותה. זה גורם לי לא רק לקבל בהבנה דאונים, אלא אפילו להוקיר אותם. מתחת לשליליות שלנו מחכה לנו אוצר. כמה יופי יש בטיולים התדריים בין הלמעלה והלמטה והשתייה מהמים שבתוכינו במעברים. 

כשהכל יבש, אנחנו חייבים לזכור שיש בתוכנו מי תהום, נצורים בתוך נקודה מזוקקת ועמוקה שיודעת להזכיר לנו מי אנחנו, ולתת לנו את כל מה שאנחנו צריכים בשביל לחיות. 

״אבל למה את באה רק כשקשה?״ היא שאלה אותי. והבטחתי שאני יותר לא יעזוב. אבל ברור לי שעוד כמה רגעים שוב אשכח. 

מכירים על מה אני מדברת? אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 

Photo by Kristopher Roller on Unsplash