על זמן פנוי והמנוס מחופש

לפני כמה שנים סבא שלי ז״ל התאשפז בבית חולים. ממצבו הרפואי זה היה דיי ברור לנו שאלו השנים האחרונות שלו, ולכן כל ביקור הפך להיות בפוטנציאל הפעם האחרונה שאזכה לראות אותו. 

באותם מפגשים היו שני דברים קבועים שהייתי עושה: אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ושואלת אותו שאלות על החיים. 

היתה שיחה אחת שאני זוכרת במיוחד: סבא שלי שכב על המיטה, ואני ישבתי על כסא פלסטיק לידו. מטעמי נוחות של התנוחה בה הוא שכב, הוא בהה בקיר שהיה מולו, ואני הסתכלתי עליו מהצד ושאלתי אותו שאלות. 

זה הלך בערך ככה: 

אני: סבא, מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחיים? 

סבא שלי, חושב קצת ובעודו עדיין בוהה בקיר עונה לי: שלא טוב שיהיה לאדם זמן פנוי

אני: למה? 

סבא שלי: כי אז הוא עשוי להשתעמם. 

אני: ומה הבעיה אם קצת משעמם לפעמים? 

סבא שלי: כשאנשים משועממים, הם עושים דברים מטופשים. 

אני: כמו מה למשל? 

בשלב הזה סבא שלי לראשונה עושה מאמץ פיזי כדי להסתכל עלי בעיניים, הוא מזיז את כל גופו לתנוחה מעט צידית ואומר לי:״לזה אין סוף.כמות הדברים המטופשים והמזיקים שאנשים יעשו לעצמם ולאחרים מתוך שיעמום היא לא נתפסת. עדיף מראש לא להגיע למצב הזה.״  

הוא נשאר להתבונן עלי עוד רגע, ואז חזר לתנוחתו אל מול הקיר. 

בחודשים האחרונים לקחתי על עצמי פרויקט גדול ותובעני שגרם לי להיות עסוקה מבוקר ועד ערב. מלבד השעות בהן הייתי עם הבן שלי אחרי הגן, כל היום וכל הערב הייתי בפגישות זום, עבודה מול מחשב והוצאה לפועל של משימות. גם כשהייתה לי שעה פנויה פה ושם, המוח שלי היה כל כך מוטרד מעבודה, שלא הייתי מסוגלת להיות קשובה לשום דבר: התקשיתי עם קריאה של ספרים, עם להיות נוכחת עם בן הזוג שלי, ואפילו עם צפייה בסדרות. השבוע הגענו לסיום האופרטיבי של הפרויקט, וניהייה לי מרווח בלו״ז, במוח ובלב. שמתי לב שמאז התחוללו בתוכי שני תהליכים הפוכים במקביל: 

בתהליך אחד אני שוב בנאדם שרואה המון אפשרויות: נזכרת בחלומות הגדולים שיש לי, מתחברת לתמונת חזון, דברים שהיו רחוקים נראים לי זמינים ואני עם יותר ביטחון לפעול לכיוונם. בנוסף אני שוב משקיעה במערכות יחסים שלי: בזוגיות שלי מעמיק לי החשק, ובהמון מובנים אני בת אדם שאני הרבה יותר אוהבת להיות. זה היה לי פתאום ממש ברור איך כשאנשים עסוקים מידיי, הם נשלטים תודעתית, כי בעודף עבודה אין לנו זמן לחלום, לתכנן ולחשב מסלול מחדש. 

בתהליך שני ומקביל קורה לי הדבר ההפוך: כל ההרגלים המזיקים שהצלחתי להיפטר מהם ברבעון האחרון, דפוסי ההרס העצמי למיניהם, התחילו לחזור: צפייה ממושכת באתרי חדשות או רשתות חברתיות, עיסוק בתפל, כניסה לפינות עם אנשים כדי לייצר דרמות ועוד. כשאני רואה את הצד האפל הזה כל מה שבא לי זה לחזור להיות יותר מידיי עסוקה, שמישהו יעביד אותי שוב ב״פרך״ ויציל אותי מעצמי. 

אם התפנה לי הזמן, ויש דברים שאני יודעת שאשמח לעשות, איך זה יכול להיות שסבא שלי צדק? שיש בתוכי כוח אדיר שגורם לי לכלות את המשאבים האלו על דברים מזיקים ולחפש עוד פעם משהו שיעביד אותי? 

 אריך פרום כתב על זה תיאוריה שלמה בשם ״מנוס מחופש״ . לפי פרום, יש משהו בטבע האדם שגורם לו לברוח מהחופש. 

דיכוי וחופש הם שתי כוחות שנמצאים אצל האדם ככוחות מתנגדים- אצל כל אדם יש חלק שרוצה להיות חופשי וחלק שרוצה להיות מדוכא. ואדם שהתרגל להיות משועבד, יהיה לו קשה לצאת מזה. 

כל ההסטוריה האנושית נמצאת בדוגמאות של מנוסה חופש: 

ביציאת מצריים למשל בני ישראל היו עבדים בפרך, משה גאל אותם ובמשבר הראשון העם אומר למשה:״מה היה לנו רע במצריים? עזוב אותנו מההרפתקאות על חופש. במצריים ידענו מה אנחנו עושים ומתי כל ארוחה.״ העזתים השתחררו מהכיבוש הישראלי, ומשם בחרו את חמאס שינהל אותם בצורה דיקטטורית למדיי. ויש כמובן את הדוגמאות המתבקשות מישראל של עכשיו, אבל מטעמי רגישות לתקופה ההזויה בה אנחנו מצויים, אתן לכם לעשות את ההשלמה בעצמכם, כל אחד לכיוונו. 

פרום מסכים עם סבא שלי, הוא טוען שכדי להיות חופשי לא מספיק רק להשתחרר מהשיעבוד, חייבים לפתח אלטרנטיבה: אחרי שאדם השתחרר משיעבוד פועלים עליו כוחות כלכך גדולים וחזקים, שהם לעיתים גורמים לו לברוח מהחופש למקום גרוע יותר. לכן הפיתרון הוא דו שלבי: בשלב הראשון להשמיד את העולם שמשעבד אותך, ובשלב השני כמו שסבא שלי אמר: אנחנו חייבים למצוא תוכן אלטרטיבי לחיים שלנו שיעסיק אותנו, יספק אותנו, ויביא אותנו לכיוונים שאנחנו רוצים. 

זה דורש כוחות אדירים. זה ממש מאתגר. אבל זה אפשרי. 

עד שאצליח, מנסה לשים כמה שיותר את הפלאפון בצד. 

שיהיה אחלה סופ״ש. 

Photo by José Martín Ramírez Carrasco on Unsplash