מה אתם מעדיפים: לשפוט או לקחת אחריות?

לפני כמה ימים נסעתי במונית, והתפתחה ביני לבין הנהג שיחה. מפה לשם, התחלנו לדבר על פוליטיקה, והדעות שלנו- הפוכות. הטון שלו היה רגוע, אך חוויתי את מילותיו פוגעניות: הוא קרא לקבוצה הפוליטית שהוא הסיק שאני שייכת אליה אנרכיסטים, ואמר שאנחנו פוגעים במדינה. 

אני רציתי להישאר במצב רוח טוב אז קטעתי את שיחתנו: ״אפשר להחליף נושא? אני ממש לא רוצה לדבר על זה.״ 

״אוקיי, אמר הנהג״.  שנינו עברנו להיות בשתיקה. 

בהמשך הנסיעה חשבתי על כמה מסוכן הפילוג שיש עכשיו במדינה, שזה ממש כואב שאי אפשר ליצור דיאלוג בין אנשים שונים והלוואי שהיינו יכולים פשוט לדבר. ואז קלטתי שבעצם אני זאת שמשמרת עכשיו את המציאות אשר כואבת לי:  ברגע שפגשתי חילוקי דעות, ישר קטעתי את השיחה ויצרתי נפרדות. 

אם אני רוצה דיאלוג בין אנשים עם דעות שונות,  אז למה אני לא מביאה אותו? 

התנצלתי בפני הנהג על קטיעת השיחה. ״בוא נמשיך מאיפה שהפסקנו?״.  

המשכנו את שיחתנו ובתום הנסיעה אמנם עדיין לא הסכמנו, אבל האנרגיה היתה רגועה והצלחנו להבין אחד את השניה קצת יותר.  

לאחרונה יצא לי לקחת חלק בהרבה שיחות על המצב של ה״מדינה״: ש״היא״ במצב רע, ש״היא״ מפולגת, שכל המערכת הפוליטית כבר לא עובדת, שלא ניתן לסמוך על אף אחד. 

בעקבות המפגש עם הנהג יצא לי לחשוב, מי זאת ה״מדינה״ הזאת שאנחנו כל הזמן מדברים עליה? אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באיזו ישות חיצונית שעושה לנו דברים, שיש ״אנחנו״ ו״הם״, ו״אנחנו״ צריכים לחכות שה״מדינה״ תתעשת ותשנה את דרכיה, ועד אז נישאר מיואשים וכועסים. 

רובינו מתבוננים על המציאות באותו מצב תודעה שבו אנחנו צופים בסדרה בנטפליקס: אל מול עינינו מתקדמת העלילה, ואנחנו שופטים ומקבעים אותה, כאילו אין לנו שום יכולת להשפיע על השתלשלות האירועים. 

כשמדובר במדינה, זה מרגיש כל כך גדול, שזה קל לקבע את עצמנו בתפקיד המתבונן הפסיבי והשופט, אבל זה קורה כל הזמן- גם בדברים הכי יומיומיים. 

למשל כשאני והבן זוג שלי רבים, אנחנו בדרך כלל מאשימים אחד את השניה ביצירת הריב: כאילו יש כזה דבר אדם אחד שגורם לריב בין שני אנשים. 

או אם אני לא מרגישה טוב רגשית, האינסטינקט הראשוני שלי הוא לקבל את מר גורלי ולהיות עצובה על זה, כאילו נגזר עלי להישאר ככה לכל החיים, ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. 

או חברה שלי שמחפשת זוגיות אבל לא מוכנה לצאת לדייטים, שאלה אותי יום אחד:״אבל יהיה בסדר נכון? אני אמצא מישהו?״  

״לא יודעת, תגידי לי את. מה את מתכוונת לעשות בשביל זה?״ עניתי לה. 

הייתי רוצה להפיח בה תקווה אבל אין לי איך לעשות לה ספוילר לגבי סוף העלילה שלה, היא זאת שכותבת אותה. 

הפרדוקס הוא שכמה שאנחנו יותר בעמדה הזאת כלפי החיים, ככה יותר קשה לצאת ממנה. זה כמו מעגל קסמים של פסיביות ושיפוט כלפי המציאות.  

מאז השיחה עם הנהג אני מנסה לשטוף לעצמי את המוח עם מנטרות כדי לזכור שאני חלק מכתיבת העלילה של חיי. אשכרה. בכל רגע ורגע. 

אני אומרת לעצמי: 

החיים הם לא משהו שקורה לי, 

החיים הם פלטפורמה ליצור מציאות. 

אם אני רוצה שמשהו יגיע אלי מהחיים, אני צריכה קודם כלל לתת אותו לחיים בעצמי. 

השבוע התחלתי ליישם את זה על הספר שלי, אני בעריכה אחרונה ומייגעת, וכל פעם שהרגשתי תקועה וחסרת כל השראה, במקום להתלונן על זה, הזכרתי לעצמי שאני לא צופה בסרט עכשיו, אלא יוצרת את המציאות שלי ואחרי כמה דקות זה הוציא אותי מהתקיעות. 

איפה אתם יכולים ליישם את זה? בלעשות ספורט? בלשנות מצב רגשי? בלשפר מערכת יחסים מסוימת? אם בא לכם לשתף במייל חוזר, אשמח להמשיך לקרוא אתכם זה כל כך נעים ומפרה. 

לסיכום של המנטרות- אנחנו חלק מצוות הכותבים של החיים כאן. אני מדמיינת את המציאות שאנחנו ניצור פה כשנבין את זה באמת, ויש לי פרפרים בבטן. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 

Photo by David Clode on Unsplash