מחשבות על קצב

בעקבות הניוזלטר שהוצאתי שבוע שעבר, בו קראתי להקמת קבוצה של אנשים שיעבדו יחד על יצירת מרחב בטוח בקבוצה אותה אני מנהלת, פנו אלי עשרות אנשים ותוך ימים ספורים כל המקומות באירוע הראשון שלנו התמלאו. חוויתי תחושה של התרגשות מהולה במועקה, כי הבנתי שעכשיו אצטרך לארגן אירוע.

אם אתם רוצים לראות קבוצה של אנשים חווים לחץ וחרדה, תנו לי להפיק אירוע ולחלק להם משימות. 

אני כל כך לא אמורה להפיק אירועים שכל פעם שאני בטעות נקלעת לתפקיד הזה מתחיל מצעד האימה: אני רושמת מלא רשימות מבולגנות במקביל, שואלת כל בנאדם לגבי ביצוע המשימות שנתתי לו חמש פעמים באותו יום, וכל כמה זמן כותבת בקבוצת הוואטסאפ של הצוות ששומדבר עוד לא מוכן ומה נעשה? 

אתמול קיבלתי שיחת טלפון מהבעלים של מפעל החולצות שהזמנו עבור האירוע. הוא אמר לי שהבנות במשרד שלו אמרו לו שהן לא רוצות לעבוד על ההזמנה שלי כי אני מלחיצה אותן. הייתי בהלם, תיקשרנו רק מספר פעמים באותו הבוקר דרך הוואטסאפ ואיכשהו גם אותן הכנסתי לחרדה. ביקשתי ממנו שימסור את התנצלותי והבטחתי לו שאני משנה לגמרי את התדירות ואת האופן בו אני מתקשרת איתם. באותו רגע כתבתי לצוות שלמען הפרויקט, אנחנו חייבים מישהו שבאמת אוהב להפיק שייקח אחריות על האדמיניסטרציה של האירוע. 

תוך פחות מחצי שעה נמצא המלאך, ״לוגיסטיקה זו האהבה הכי גדולה שלי״ הוא אמר לי בטלפון, ולקח ממני את כל משימות ההפקה כדי שאוכל להתמקד בתוכן. חזרתי לנשום והתחלתי להתבונן על מה שקרה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת מאנשים סביבי פידבק על הקצב שלי. אנשים שעובדים איתי מתארים שילוב אמביוולנטי בין כוח מניע חזק שמגייס את המוטיבציה והתושייה של אנשים לפעול ולנוע קדימה, לבין חבל קשירה שבכל רגע מהדק את אחיזתו ובכך מגביל את תנועת האנשים. בדרך כלל יוצא לי לעבוד עם אנשים שהם כמוני, גם להם תקוע איזה מקל בת*ת והם לא נרגעים עד שהכל קרה במהירות האפשרית, אבל אחת לכמה זמן יוצא לי לשלב כוחות עם אנשים שיש להם קצב שונה, איטי יותר. הם לא מתנצלים על הקצב שלהם, הם כבר למדו שלעשות משהו בצורה נכונה חשוב יותר מלעשות משהו בצורה מהירה, והם לא מפחדים שדברים יתפספסו. 

שמתי לב שבפעמים בחיים בהם הנסיבות החיצונית עיכבו אותי והכריחו אותי להאט, התוצאה יצאה טובה יותר בצורה מפתיעה. זה קרה לי עם הספר שלי שסיימתי לכתוב אותו שנה מאוחר יותר והתוצר יצא הרבה יותר שלם, זה קרה לי עם הפעם הראשונה בה הצלחתי להיכנס להריון כשהייתי באמת מוכנה, וזה קרה עם הפעם הראשונה שסוף סוף עברנו לגור מחוץ לעיר (ארבע שנים אחרי שרציתי בכך). 

לאחרונה יצא לי לחשוד שהקצב בו אני פועלת, הוא לא הקצב הנכון לי. אני יודעת שזה נשמע משונה, אבל יש לי השערה שזה קשור לזה שנולדתי בזירוז לידה, בשלב מסוים הייתי חייבת לצאת מהרחם של אמא שלי ע כ ש י ו, ואותה התחושה משוחזרת אצלי בחיים פעמים רבות: יש בתוכי מין קול חזק ועיקש שאומר לי שאני צריכה לגרום לדבר כזה או אחר לקרות ע כ ש י ו, ואחרי שהוא קורה, אני חווה רגיעה אשר שמורה רק לאנשים המכורים באמת.

אני רוצה לגלות את הקצב האמיתי שלי, ולהעיז לנוע על פיו. יש לי הרגשה שזה יהפוך לי לגמרי את החיים: את מערכות היחסים, את העשייה, את שגרת היום.  אני מפחדת מלשנות קצב, לכן אני יודעת שזה כנראה בדיוק מה שאני צריכה לעשות.

האם אתם חיים לפי הקצב שלכם? איך הקצב שלכם נראה? אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה אחלה סופשבוע, בקצב שלכם, נרקיס. 

Photo by Ryan Stone on Unsplash