מחשבות על קולות רצון

לפני כמה שבועות הלכתי לבקר את הוריי וישבתי איתם בסלון. שיתפתי אותם מה קורה איתי בחיים בשלל הגזרות, ובעיקר התעכבנו על איך אני מתכננת להוציא לאור את הספר שלי השנה במציאות הקורונה שבה חנויות הספרים סגורות והוצאות הספרים שולחות את העובדים שלהם לחל״ת אחרי חל״ת ובכך נאלצות לדחות את מרבית התוכניות שלהן במספר חודשים. 

השיחה התנהלה בשני אפיקים במקביל: אבא שלי שאל אותי עוד ועוד שאלות:״עם איזה הוצאה תוציאי?״ ״אם לא תוציאי בסוף עם הוצאה, תוציאי עצמאית?״ ״אז איך תגיעי לאנשים?״ ״למה לא לחכות שנה אחרי שהמגיפה תעבור?.״ 

ובמקביל, ממש באותה שיחה, בין תשובותיי לשאלות של אבי, אמא שלי עשתה לי שיחת מוטיבציה: ״בטח שתוציאי השנה אם זה מה שאת רוצה!״ ״מה פתאום לחכות להוצאות? את יכולה גם עצמאית!״ ״העולם השתנה, יש מלא דרכים להוציא״ ״את עוד תוציאי מלא ספרים״.

בשלב מסוים שלושתינו הרגשנו שמיצינו את הנושא והחלטנו לעבור הלאה: אבי שיתף אותי בחידה מתמטית ודקה אחרי שדיברנו על פיתרון החידה,  אמי שיתפה אותי בתרגילים שאני יכולה לעשות כדי להעלות את האמונה שלי בעצמי. לרגע עשיתי זום אאוט מהסיטואציה, התבוננתי מהצד וראיתי: לפניי נמצאים שני הקולות שגדלתי עליהם מדברים אלי במקביל: קול אחד שואל אותי שאלות מאד מעשיות על הישגים, ואילו הקול השני שואל אותי שאלות על רצון ואמונה בחלומות. 

הקולות האלו בראו את הקול הפנימי שלי, אשר באופן תמידי מנסה לקיים את שתי השיחות האלו במקביל.  

השילוב הזה הוא הכוח הכי חזק שלי, אבל הוא גם קונפליקט חיי.

הוא גם נותן לי ביטחון במצבים משתנים, וגם גורם לי להרגיש חסרת אונים. 

במובן מסוים, זה הסיכום של חוויית חיי.  

התמודדות עם שלב ההוצאה לאור של ספר שעבדתי עליו שלוש שנים פוגש אותי בדיוק באותו באופן: 

אתמול היתה לי שיחה עם חבר שלי שאני מאוד מעריכה, בואו נקרא לו לצורך הסיפור :״אייל״. 

אני אוהבת לדבר עם אייל כי הקול שלו הוא בדיוק השילוב בין הקולות של הוריי. אנחנו מדברים על איך אוציא לאור, והוא שואל אותי שאלות מאד ספציפיות על מספרים:״כמה ספרים את רוצה למכור?״ ״כמה זמן את רוצה שההשקה תיערך?״ ״כמה הספר יעלה?״ ובמקביל, תוך כדי שהוא שומע את תשובותיי המגמגמות שעוד לא יודעות, הוא מוסיף לי משפטי מוטיבציה:״אין לי ספק שאם מישהו יכול לעשות את זה זאת את״, ״את בתקופה הכי טובה לעשות את זה שונה״ ״ הספר שלך מצוין״. 

אני מנסה לחשוב על שאלותיו ואני באמת לא יודעת מה התשובה. 

כשיש יעדים, הדרך להגשים אותם היא מובנת עבורי. אבל איך יודעים איזה יעדים לרצות? זה דורש דיוק שהרבה יותר מורכב מהגשמה בעיני.  

אני יודעת שאני רוצה שהספר שלי יצליח, אבל אני לא יודעת לכמת מהי הצלחה עבורי.  אייל מציע לי לשים מספרים גדולים בתור יעד: עשרות אלפי ספרים תוך שנתיים(!). זה נשמע מצוין, אבל זה מפחיד אותי לרצות את זה. 

אני לא יודעת אם זה פחד טוב שאני אמורה להתגבר עליו או פחד רע שמזהיר אותי לא לסמן את זה כיעד.  

סיכמנו שאני אשן על זה, אבל קמתי בבוקר בלי תשובה. 

ההרגל שלי מפרויקטים אחרים הוא לזרום ולצאת לדרך בלי יעדים ברורים. 

אבל אז אני חושבת על הציטוט של אלברט איינשטיין:״אי שפיות זה לעשות את אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות״. בשלב הבא אני כמו תמיד מתייעצת בראשי עם הקולות של הוריי: 

בראשי אמי אומרת לי:זה יגיע אליך, תהיי קשובה כמה ימים והיעד הנכון יגלה את עצמו. 

ואז אבי מיד אומר: אף אחד לא באמת יודע מה אלברט איינשטיין אמר, רוב הציטוטים המיוחסים לו הם לא באמת שלו. : ) 

וקולי הפנימי בינתיים אומר תודה שיש לי הורים חכמים ושונים שכאלה, ומנחה אותי למצוא את הקול שבאמצע, את הרצון שהוא שלי. 

שיהיה סופשבוע נעים, נרקיס. 

Photo by Rod Long on Unsplash