הת-ערבות הדדית
יש הורים שלא מתערבים, אני לא אחת מהן. גישת אי ההתערבות שיצא לי להכיר גורסת ש״הילד צריך ללמוד להסתדר לבד.״
בפעם הראשונה ששמעתי את זה ישר עלה מתוכי:״אבל למה בעצם?״ בכל האתגרים שאני חווה בחיים תמיד מסייעים לי האנשים שאיתי. אנחנו חיים בחברה אנושית, ב י ח ד, למה שמישהו מאיתנו ילמד להסתדר ל ב ד? ועוד בגיל שנתיים? האם זה תהליך הכנה ליום בו הוא יישאר על אי בודד, מרוחק מהקהילה שלו?
עוד אומרת הגישה ש״קיימת סכנה שילדים שהוריהם מתערבים להם יגדלו להיות חלשים, כי הם לא נדרשו להיות חזקים בשביל עצמם.״ השפעה כזאת תלויה בעיני באופן ההתערבות ובאופי הילד, למשל: השבוע כשילד גדול מלביא הגיע בחוג וחטף לו את הצעצוע מהידיים, אמרתי לילד בטון נעים:״זה לא שלך, זה של כולם. אתם יכולים לשחק בזה ביחד.״ מיד אחרי שסיימתי את מילותיי לביא הצטרף במילותיו: ״זה לא שלך! ביחד! ביחד!״ אחרי כמה רגעים הם הגיעו בכוחות עצמם לאיזשהי פשרה של משחק משותף. יותר מאוחר בחוג ראיתי את לביא מגן על ילד אחר שהילד הגדול חטף לו את הצעצוע. ״ביחד! ביחד!״ הוא צעק לעברו, עד שהגדול שיחק ביחד עם הקטן.
המשפט שאמרתי קודם לימד אותו התנגדות: בתור בני אדם אנחנו לא צריכים להסכים שיתייחסו אלינו או לאחרים בצורה פוגענית. כשדבר כזה קורה בסביבתנו- התערבות היא אקט של ערבות הדדית, גם כלפי ה״פוגע״ וגם כלפי ה״נפגע״.
מגיל צעיר אמי לימדה אותי להרגיש נעים עם ה״לא נעים״ שמגיע עם הצבת גבולות לאנשים שפוגעים בי ובאחרים: בילדותי, אם היה אצלי חבר בבית שהיה קורא לי ״מפגרת״ ב״צחוק״, אמא שלי הייתה נכנסת לשיחה ומסבירה לנו שזה לא מצחיק. בהשראתה מאז ומתמיד, כשאני רואה מישהו פוגע באחר, אני תמיד אומרת משהו. גם אם אותו אדם בן 5, וגם אם הוא בן 50- זאת האחריות שלי בתור עדה, ואני מבינה שאם אשתוק, אני נותנת יד לפגיעה.
התנהגויות פוגעניות ממשיכות בכל הגילאים, ולצערי כשאנחנו מבוגרים זה הופך להיות הרבה יותר מכוער.
לאחרונה יצא לי לשמוע על מספר מקרים של התעמרות בעבודה באירגונים מכובדים. תדמיינו שאתם הולכים לעבודה יום יום, שאתם תלויים בשכר שלכם, שאתם רוצים להתקדם, שאתם אפילו אוהבים את התחום, אבל יש מישהו מעליכם שגורם לכם באופן שיטתי להרגיש קטנים: שמשפיל, שמרכל ושמרים עליכם את הקול שוב ושוב עד שאתם נאלצים לעזוב את החדר בדמעות. חבר אמר לי שהוא חושב שהתעמרות בעבודה תהיה מהפכת ה״מיטו״ הבא, שקיימת התעללות של מבוגרים במבוגרים במקום העבודה בהיקפים בלתי נתפסים, ושאנשים רבים חושבים שהם אמורים להתרגל לזה שמישהו צועק עליהם באופן שיטתי.
הלוואי שהייתי יכולה להתקשר למשטרה לדווח על מבוגר שצועק ומשפיל באיזה משרד, או להוריו של אותו תוקפן שיעניין אותם לשמוע איך הילד שלהם מתנהג ואז יחנכו אותו ויחזירו לתלם. אבל ביחסים בינאישיים אין משטרה, ובגיל מבוגר אין הורים שיתערבו- כל מה שנשאר זו ההת-ערבות ההדדית שלנו בתור חברה. אף אחד מאיתנו לא אמור ללמוד להסתדר לבד, אנחנו צריכים לבקש עזרה, אנחנו תמיד יכולים לסייע זה לזו: אנחנו ההורים, אנחנו הילדים, אנחנו האחים ואנחנו החברים. מערכת יחסים אוהבת כוללת גם לדעת להציב גבולות ממש חזקים, גבולותינו ושתיקתנו מייצרים מציאות ובוראים בני אדם.
אם קיימת עכשיו התנהגות פוגענית כלשהי בסביבתכם שהייתם רוצים לקחת חלק בלהפסיק אותה, אשמח לקרוא אותכם. גם אם התוקפן הזה הוא אתם בעצמכם.
שיהיה סופשבוע של כבוד הדדי והת-ערבות הדדית, נרקיס.
Photo by Alexei Scutari on Unsplash