אבל אני תמיד נשאר אני

בתחילת המלחמה הצטרפתי לכל מיני קבוצות שונות של יזמים שהוקמו כדי לעודד שיתופי פעולה ליצירת מענים למצב. כיום, מרבית הקבוצות כבר אינן פעילות מלבד קבוצה אחת אשר הייתה רצינית מהשאר. כמעט כל חברי הקבוצה הם בעלי רקע עשיר במגזר הציבורי והחברתי, ולמרות שהם מגיעים מקשת רחבה של השקפות פוליטיות - בדיונים הערים בקבוצה על הפתרונות הנדרשים - נראה שכולם בקבוצה הרבה יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה. 

זאת אומרת, כולם… חוץ ממני.

וזה קטע כי הם כל-כך אנשים מצוינים , כאלו מרשימים וערכיים, שבכל פעם שאני קוראת בקבוצה משהו בי רוצה להיות הרבה יותר כמוהם והרבה פחות כמוני! הדרך שלהם מרגישה לי כל-כך ברורה, כל-כך נכונה, כלכך יודעת את עצמה. 

אבל אני אחרת… 

הפרויקטים שאני יוצרת הם בסגנון יותר ״רך״, הדעות שלי על המצב הן הרבה פחות חד משמעיות, וגם המחשבות שלי על העתיד של המדינה לא ממש תואמות לשיח שם…וניסיתי בדיונים או במחשבות על מיזמים מסוימים בקבוצה להידמות להם יותר אבל זה לא מחזיק. זה לא יכול להחזיק.  

החוויה הזו אל מול קבוצות היא כמובן לא ספציפית לקבוצה זו, היא מוכרת לי מאד. 

אני סקרנית ואוהבת להכיר הרבה סוגים של אנשים, אז במשך השנים יצא לי להיחשף לחוגים רבים והרבה פעמים כשאני מגיעה לקבוצה מסוימת אני מרגישה שונה- אבל כל-כך בא לי להרגיש שייכת לקבוצה שאני מתחילה לעגל פינות, לאמץ את השפה, לזייף פה , להעמיד פנים שם… עד ש… לא מחזיק. 

כמו בתקופה בתיכון שניסיתי להיות כמו כל החברות שלי ולהתעניין באופנה אבל מה לי ולזה ? 

או כשהייתי בהייטק ורציתי להיות כמו כל האלו שרציניים בהייטק ושיעניינו אותי הטכנולוגיות החדשות… 

או אפילו במקרים כלכך יותר פעוטים כמו במסיבות טראנס של חברים (אני שונאת טראנס), שכולם היו שותים (כן אני גם לא אוהבת אלכוהול) או במפגש קהילתי בו כולם ידברו על נושא שאין לי נגיעה אליו ואני אמצא את עצמי מתעניינת רק כדי להשתתף בשיחה. 

אבל ככל שאני מתבגרת אני שמה לב למגמת שיפור הדרגתית בנושא. אני מסכימה יותר להיות נוכחת בתור מי שאני באמת, אני פחות ופחות מתאמצת לזייף.  כי לא משנה מה דעתי על עצמי, מי שאני זה מה שיש. וכל ניסיון שאהיה מישהו אחר נועד לכישלון.. 

הצורך של רובינו למצוא שייכות לפעמים נראה לי לא נורמלי אבל אני גם מבינה שהוא הכי נורמלי שיש, שמדובר בצורך ממש הישרדותי. הפרדוקס הכי גדול הוא שאנחנו מרגישים שייכים באמת רק כשאנחנו שייכים בתוך עצמינו, שאנחנו נותנים לעצמינו אישור להיות מי שאנחנו - לא משנה בתוך איזו קבוצה. 

וגם זה בדיוק מה שהעולם צריך מאיתנו - שנהיה עצמינו. כי צריך אנשים נוקשים ורכים, עם יוזמות קטנות ויוזמות גדולות, גברים ונשים, כאלו ששותים אלכוהול וכאלו ששותים מיץ,  כאלו שרוקדים טראנס כל הלילה, או כאלו שמעדיפים היפ הופ ובטוחים שהם ראפרים

צריך גם וגם וגם אז אפשר להפסיק לנסות להידמות אחד לשניה, ולעשות שלום קודם כל עם עצמינו. בשלום עם עצמינו, השלום עם שאר העולם יהפוך להיות הרבה יותר פשוט וגם הרבה יותר אמיתי ... 

אז שיהיה חג משמעותי ומאחלת שנמשיך להיזכר ולבחור במי שנמצא שם מתחת לכל התחפושות , נרקיס 

נ.ב- חשוב לי לציין שקבוצות וקהילות זה דבר שאני מעריכה ומבינה שמדהים ! , ושווה למצוא כאלו שתומכות אותנו או אפשר גם להקים כאלו בהן נמצא את עצמנו, זה מה שגרם לי להרים את זאת ואת זאת. 

משאבי השבוע: 

1.אגב פרויקטים שמחברים לעצמי ומרפאים  בתקופה זו- פרסמנו באדמות מרפא קול קורא ״אדמות תקווה״ לנשים יזמיות מהעוטף ומהצפון אשר עוסקות בריפוי באדמה. התוכנית תספק מענקים כספיים וחשיפה במדיה כדי לאפשר ליזמיות אלו לתמוך בקהילות שפונו מביתן וכעת חוזרות. ניתן להגיש מועמדות פה.

2.שיר השבוע, אפשר להאזין פה. 

3.ציטוט השבוע, הפעם של דולי פרטון;  

Find out who you are and do it on purpose.

4.אגב אשה חיה, וסיפור על לגלות מי אנחנו, את הספר שלי אפשר להזמין פה. 

‍