blog &
thoughts
I build communities and spaces where we can align with nature, heal our relationships with our bodies and ignite our inner fire, paving the way to a new era of connection.
העולם השתגע
אני חושבת ששמעתי השבוע ש״זהו, העולם השתגע.״ ו״הכל מתפרק״… יותר מעשר פעמים. מה שהיה מעניין זה שכל אחד התייחס לעניין אחר לחלוטין שעבורו מסמן את הסוף של כל מה שהיווה עבורו יציבות: לאחד זה מה שקורה בקולג׳ים בארצות הברית, לאחר זה החטופים, הממשלה והכטב״מים, ומישהו אחר בכלל התייחס למגמה כלכלית..
על פסח, תשובה ו״שליטה״
כל משפט השנה שקשור בחג מעמת אותי עם המציאות בה אנחנו נמצאים: ״מעבדות לחירות״ שולח אותי לאלו שבשבי, ״דיינו״ מזכיר לי את חזיתות המלחמה שמדינת ישראל מתמודדת איתם, וחג ה״אביב״ מזכיר לי את הניגוד בין הפריחה שבטבע לבין ההרס בחלקים בארץ שלנו. בימים כאלו אין לי תשובות, אבל כן יש איזו תשובה. אני לא ״יודעת״ אותה, אני רק מרגישה אותה לפעמים.
על להיות במקום הנכון בזמן הנכון
כשנכנסתי לחדרך החשוך בדיוק היית בדרך לברוח מהמיטה. חיוכך שובב ומבטך חודר לתוך עיניי. אני רק מניחה לרגע את ידי על כתפך ואת מתחילה להתפתל מדיגדוגים עם צחוק מתגלגל שמעיר לחיים את כל הרחוב. ״סיפור, סיפור״ את מבקשת, למרות שהקריאו לך כבר שלושה אחרים. אוקיי. אחרון ודי, אני נענית.
.jpg)
על הדריכות
מאז שיש היערכות להרחבת המערכה מול איראן או חיזבאללה או כבר לא יודעת מול מי כי קשה לעקוב אחרי מה שהתקשורת אומרת וגם לא אומרת באותו זמן, הwaze שלי לא ממש עובד. לא הבנתי אם הוא עושה כאילו אני בירדן או בלבנון, אבל מה שבטוח זה שהכתובות הן בערבית וזה 8 שעות נסיעה ליעד המבוקש ששמתי על המפה. אז רוב השבוע נהגתי ללא אפליקציית ניווט ליעדים שונים.
על זה שמתחמם
כמה דקות אחרי שהתבאסתי אתמול ששכחתי את הז’קט בבית, גיליתי שזה היה לטובה; חם בחוץ כאילו אנחנו כבר ממש בקיץ. בתי הקפה שוקקים ואנשים רבים הולכים ברחובות לב העיר תל אביב.. הרבה זמן לא הייתי פה. אני כבר כמה ימים הרגשתי בתוכי ש״מתחמם״ אבל התקשיתי להבין ב מה באמת מדובר. אולי זו היתה התחזית?
על גילוי עצמי
השבוע עשיתי צמות בכל השיער והלכתי על זה עד הסוף: עשרות צמות עם תוספות שיער שמגיעות לי עד הגב התחתון. התירוץ היה פורים, אבל האמת היא שכשראיתי את הגננת של הבן שלי הולכת עם צמות לפני כמה ימים משהו עמוק מהנשמה שלי אמר:גם אני רוצה.
להיחנך לאהבה
כששמעו שאני נוסעת לקופנגן, הן הפנו אותי לפגוש מטפלת גוף-נפש תאילנדית בשם ״מאי״. ״את חייבת לפגוש אותה.״ , ״קשה להסביר את סוג הטיפול״ , ״היא משחררת רגש תקוע דרך הבטן אבל זה הרבה יותר מזה.״ , ״היא עושה איתך שיחה רגשית אבל זו תקשורת שעוד לא חווית.״ התבוננתי בתמונתה, ראיתי חיוך ענק ומבט טהור, הספיק לי. קבעתי טיפול. ב18.2 הגעתי לקליניקה שלה
על הגוף והאישה
אתמול הלכתי ליוגה אחרי שלא הייתי כמה חודשים. קשה להגיד שאני בכושר עכשיו, כל דבר בשיעור הזה דרש ממני מאמץ; תוך כמה דקות בהן עקבתי אחרי המורה שלי לעשות תנועות שאני לא מבינה, ונשימות בקצב שלא היה נוח לי- שמתי לב שמרגע לרגע אני מרגישה יותר ויותר נפלא- נפלא כמו שלא זכור לי שהרגשתי בתקופה האחרונה - והמחשבות שהמוח שלי ייצר בלי לשאול אותי היו חדשות ולא מובנות בסגנון של:
על מפגש אינטרסים
אני לא בנאדם אסטרטגי: העשייה היזמית שלי יותר דומה ליצירה של אמן; בדרך כלל עולה לי רעיון שמרגש אותי מספיק כדי פשוט ללכת עליו- אני לא מאלו שניגשים לעשייה כמו שניגשים למשחק שחמט בניסיון לחזות מהלכים מראש.. זה היה עבורי מרתק להיחשף מקרוב לחשיבה של אנשים שחושבים באופן כזה.
על הנשימה
למרות שידעתי שאני יכולה לעצור בכל רגע נתון ולעלות לנשום, בכל פעם שהייתי מתחת למים פחדתי שייגמר לי האוויר. בהתחלה, הדרך שלי להתמודד הייתה לקחת נשימה עמוקה מיד כשסימנה שאנחנו צוללות-במחשבה שאני ״אוגרת״ אוויר ועכשיו ארגיש שיש לי יותר ומספיק ממנו.
שוב פעם כתבתי על האהבה
אז נסענו לחופש שתוכנן כבר זמן מה. והתקופה היא התקופה הקשה בה כולנו נמצאים ואי אפשר לתאר בכלל את הצורך באוויר.. אספתי כלכך הרבה המלצות לפני הנסיעה: הגעתי לפה עם רשימת פעילויות יומית ורצון להספיק את כל השקיעות, כל הסדנאות, כל האנשים המעניינים… והמחשבות הטורדניות התחילו להציף אותי
על הרפיה
״אני חולה, אני לא אצליח להגיע״, ככה הודיעה לי שותפה שלי לפרויקט שעבדתי עליו כמה חודשים יומיים לפני שהוא התקיים. כל הצד האדמיניסטרטיבי והלוגיסטי של הפרויקט היה אצלה, כל הקשר עם הספקים, כל הדברים שהכי מלחיצים אותי ומוציאים אותי מהיכולת להתרכז באלמנט שלי, במיוחד בפרויקט הזה - היא חטפה קורונה, ואין מה לעשות-היא באמת לא יכלה להגיע.
על המבול
בלילה ירד גשם חזק. חזק מאד. שלוש פעמים ראיתי את השעה מתחלפת תוך כדי שהתהפכתי במיטה עם ברקים ורעמים, בניסיון להירדם. לא זכורה לי עוצמת גשם כזו בארץ. בשלב מסוים עמוק בתוך מחילת הארנב צפה לי מחשבה משונה:
על להחזיק את המורכבות
יצא לי לדבר השבוע עם לוחם שהכרתי לראשונה. היתה לנו נסיעה יחד של שעה וחצי אחרי סדנא שהעברתי ליחידה שלו והוא שיתף אותי מחוויות המלחמה. הוא חכם חכם ודעותיו שונות ממני פוליטית אז גמעתי כל מילה ששיתף. הוא סיפר שבפעם הראשונה שנכנסים לעזה זה מפחיד ונזהרים, אבל בפעם השניה הרוב כבר מתרגלים - כי זה הכוח והחולשה של ישראלים: אנחנו יודעים להתרגל להכל.
על הקול הפנימי
כשהמלחמה התחילה אני הייתי במיאמי, והילדים שלי היו בישראל. זה היה ב3 בלילה של ״שם״, ו10 בבוקר של ״פה״ כשצפיתי בוידיאו של מחבלי חמאס נוהגים בכיף שלהם בתוך שדרות, וכותרות עמומות בחדשות על זה שלא ברור עד איפה המחבלים חדרו. נשברתי לחלוטין. שלושת הימים שעברו עד שהצלחתי לעלות על טיסה לישראל היו מהימים האיטיים והמייסרים שהכרתי כאמא.
על הכעס
אני בפגישה. האיש שמולי מסביר לי בצורה דיפלומטית למה אני טועה ועובר לנושא הבא, בחדר מספר אנשים נוספים יושבים על תוכנית עבודה והשיח עכשיו אמור להיות ענייני, תוך כדי שהם משרטטים דברים שנאמרים על נייר, אני מתחילה לשמוע אותו מדבר בתוכי.
על האחד שיודע
התופעה הזאת אינה חדשה עבורי…אחד הדברים שהכי מאתגרים אותי בלייצר תוכניות ארוכות טווח זה שאני מרבה לשכוח מי אני ומה אני בעצם עושה : ) . אני יודעת שלחלקכם זה נשמע מוזר, אבל ביום יום אין לי רצף מחשבתי לגבי הדברים בהם אני מתעסקת. הדרך הכי טובה בשבילי לתאר את זה היא תודעת דג זהב- כל פעם לפני סדנא, או הרצאה, או שלב נוסף של פרויקט, אני מרגישה שאני צריכה להתחיל מחדש כדי להביא משהו שחי בי כרגע ומצדיק את הסיבה שלשמה התכנסנו.
פרדיגמת הביטחון
איראן מאיימת על ישראל, ישראל תקפה את חיזבאללה ״איפה שכואב״, שרי ממשלה רבים אחד עם השני ויוצאים בהצהרות גדולות על ביטחון, חייל יפה שנהרג. ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד וגם עוד אחד. פנים מתחלפות של חטופים שעוד שם וידיעות על כאלו שחוזרים בשקית, ביטול השיחה על היום שאחרי, עדויות על אונס.
קצת ענווה לא הזיקה לאף אחד
לי ולו יש איזה לופ קבוע: אני מתקרבת, מתעניינת, שואלת, דואגת לצרכיו- ואז כשהכל על מי מנוחות אני שוכחת ממנו לגמרי. לא מרימה טלפון, לא טורחת אפילו להעיף לכיוונו מבט. וככה שנים אנחנו נעים דרך חשבון הבנק שלי בין נקודות הקיצון של קירבה והכחשה טוטאלית. אבל הי תיכף מתחילה שנה חדשה- שמביאה התחלות חדשות- לכן החלטתי לעבור בנק ולפתוח חשבון חדש.
בידינו אור ואש
ב7 לאוקטובר הייתי רגע לפני הגשמת חלום ארוך שנים: סיבוב הרצאות בארה״ב כדי לקדם את הספר שלי באנגלית. ואז הגיעה התופת: חרדה, כאב, ואבל, וכולנו יודעים את ההמשך של רעידת האדמה הזאת ששינתה את איך שאנחנו חושבים על הרבה מאוד דברים- אבל יותר מהכל היה לי אז ממש ברור, אבל ממש ברור, שאני לא ממשיכה לעשות את מה שעשיתי לפני.
למה אני חיה פה?
המשפחה שלי משתייכת לקבוצת המייסדים והמייסדות של המדינה: סבא רבא רבא גידל את יגאל אלון- מפקד הפלמ״ח, מראשי צה״ל בתקופת מלחמת העצמאית ולתקופה קצרצרה גם ראש ממשלה, משה אלון- היה המנכ״ל הראשון של רכבת ישראל, מרדכי היה ממייסדי בנימינה, וצבי ממייסדי נתניה.
מי שמאמין לא מפחד?
המחסור בתקווה (האמונה שיהיה טוב) הוא אחד מהאתגרים הכי גדולים בתקופה הזאת. התרגלנו לחכות כל יום למכה הבאה, ואפילו כשיש איזה רגע קטן של הפוגה מחדשות רעות- אין שומדבר ממש טוב בעתיד הקרוב שניתן לצפות לו כרגע או להיאחז בו. גם הטוב הוא יחסי, הוא הרע במיעוטו.
על אנטישמיות
כשהייתי בארצות הברית, אי שם לפני שהעולם עדכן גרסא ב7 לאוקטובר, העברתי סדנא לנשים אמריקאיות. כשנגמרה הסדנא ניגשה אלי אחת המשתתפות ואמרה לי:״אהבתי את הסגנון שלך...את מסבירה תרגילים כמו איזו מפקדת בצבא.. את פשוט כזאת.. ישראלית.״ הופתעתי שהיא ידעה שאני ישראלית בלי שבכלל ציינתי את זה, אני בעצמי לא חשבתי על זה שאני מישראל כבר כמה ימים מרוב שהתערבבתי עם התרבות האמריקאית. בתודעתי הצרה דאז, מבחינתי ייצגתי בסדנא רק את עצמי.
על החיים החדשים שלנו
זה היה מתישהו בין הבום שהרעיד לי את הבית בצהריים לזה שהרעיד אותו בלילה, בשניהם אף אחת מהשכנות שלי לא כתבה בקבוצה שומדבר על החלונות הרועדים כי למה לציין את המובן מאליו? שגרה.
על להגיד לא
הילדים שלנו לא רואים חדשות, אבל הם קוראים אותם דרך העיניים שלנו, רובם לא יודעים בדיוק מה קרה ב7 לאוקטובר, אבל הם מחוברים קולקטיבית לעם והם כואבים איתנו בצורה שאי אפשר לבטא במילים.
על מלחמה
מאז יום שבת אני מפחדת ומזועזעת וכואבת אבל יותר מהכל אני מתפללת שלא נתרגל למציאות הזאת. אני מתפללת שלא נקשה את הלב כדי להצליח לחיות בעולם בו ילדים מופרדים מהורים והתעללות ואכזריות מוצדקות כי״ככה זה במזרח התיכון כשחיים ליד ארגוני טרור״, שלא נתרגל לתפקיד של להיות עם נרדף, בו יהודים בכל העולם כרגעמפחדים להראות סממני זהות.
על להישען פנימה
ואני מרגישה כוח חזק שמזמין אותי לצאת החוצה ולהכיר, ולכבוש, ולשחק את המשחק החברתי הזה שאני מכורה אליו, ולחוות את הריגוש הזה שקיים באנרגיות הקבלה והדחייה שזורמות כשאנשים פוגשים אחד את השני לראשונה. וכוח אחר קורא לי מנגד להישאר במיטה. הוא אומר לי: אין לך מה לתת עכשיו, אין לך מה למכור, אין לך מה לחפש שם בחוץ. א י ן ב ח ו ץ ש ו מ ד ב ר.
אדם חולם רחוק
אדם חולם רחוק רחוק, גדול גדול, גבוה גבוה, רחב רחב רחב ובשביל להגשים חלום אדם צריך להיות שם ושם ושם, לעשות כך וכך וכך, ללמוד זאת וזאת וזאת, להעז ולהעיז...
על יותר טוב
כשהגענו הערב לשדה תעופה גילינו שיש בעיה עם האשרת כניסה של אגמי לארהב. בעיה שעשויה להיפטר בחצי שעה- או בשלושה ימים (!) חתיכת טווח כשקבעתי כבר שלוש פגישות עבודה למחר על הבוקר. ״לא נותנים לנו לעלות על המטוס״ שלחתי לחבר חכם שלא אוהב שאני מציינת פה את שמו ועל כן נשמור אותו בעילום שם, ומיד הוא ענה לי:
אווירת חג
חיפשנו וחיפשנו את המטריה בכל הבית ולא מצאנו... הייתי לחוצה ועצבנית להספיק להגיע בשעה מסוימת לגן. עד שפתאום נזכרתי...
על לתת הזדמנות
אז בכל פעם שהבאתי את עצמי ״יותר״ ו״במרכז״ - קיבלתי את המבט הזה שאני מכירה טוב. זה שאמור להזכיר לי את ״מקומי״, לסמן לי ״תקטיני״. וזה בהתחלה מעט מביך אותי; ״זה לא נראה טוב כשאת דוחפת את עצמך..״ אומרת המבקרת הפנימית. אבל אז אני נזכרת;
על אנשים רעים
״אבל אמא אין בעולם הזה אנשים רעים אז למה אני צריך לדעת להילחם?״ הוא התכוון, בניגוד לעולם של הסדרות שהוא צופה בהן בטלוויזיה. חיכיתי כמה רגעים לפני שאני מגיבה, כי לא ידעתי בעצמי מה בדיוק אני חושבת על זה. האם יש בעולם הזה אנשים רעים? באמת רעים?
על חמלה ופרנסה
ואז נזכרתי במה שלמדתי על ציידים לקטים, כשהילדים שלהם הגיעו לגיל העשרה הם היו שולחים אותם למסע חניכה שבמסגרתו היו משאירים כל נער שנה ביער והוא היה צריך להסתדר לבד(!): לצוד לבד, להדליק אש לבד, לגלף כלים, לתפור בגדים, למצוא מחסה.
איך אתם מביאים אוכל הביתה?
קלמנט סטון (ורבים אחרים) אמרו שאנחנו תוצר של הסביבה שלנו. הסביבה היא כנראה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לבחור, השאר ייקבע עבורינו. השבוע הזה הזכיר לי שיש משהו מאד בסיסי וחשוב שאנחנו מפספסים בדרך החיים בה בחרנו. מה איתכם? עד כמה הסביבה שלכם משקפת את איך שאתם רוצים לחיות? ומה תעשו בקשר לזה?
על מה שיש
יום אחד חזרתי הביתה בערב וראיתי שהמחברת כבר לא נמצאת ליד המיטה: הפכתי כל פינה בבית ולא מצאתי אותה. אני לא יודעת כמה דרמטי זה בעיניך לאבד מחברת, אבל עבורי זה הרגיש כאילו מישהו מחק לי את כל המחשב. היו שם תוכניות, תובנות, פיצוחים ורעיונות לכתיבה שהגיעו אלי בזמן נדיר של מוח צלול. כמה כעסתי על עצמי תוך כדי שחיפשתי אותה: איך לא מצאתי את הזמן בשבועות האחרונים לשבת לקרוא אותה?
על פחד
לפני כמה ימים הגעתי הביתה וראיתי רכב שאני לא מכירה חונה אצלינו. נבהלתי. הצצתי מהחלון וראיתי שיושב ברכב גבר. עוד יותר נבהלתי. כשהבחין בי הוא יצא מהאוטו לכיווני:״ הי גבירתי, באתי לעשות אצלכם בדיקת גז שגרתית, חיכיתי שתגיעי תוכלי לפתוח לי את הבית?״ מיד בדקתי שהדלתות של האוטו נעולות והלב שלי הלם בחוזקה:
על (רגע לפני) חורבן
בערב תשעה באב הלכתי למעגל הידברות בבימה. ״כשאנחנו עם אנשים שדומים לנו, מה שמחבר בינינו זה מה שאנחנו חושבים ואומרים. כשאנחנו עם אנשים שונים מאיתנו, מה שמחבר בינינו זה הפנימיות, הנשמה.״ אמר מנחה המעגל. לפני שהגענו לדבר על פוליטיקה, אנשים שיתפו על הפחד שיש להם מהשנאה שהפכה רווחת.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
על חיה ותן לחיות
במקום חיה ותן לחיות, אני חושבת על לחיות ולתמוך בחיים משותפים- איך אפשר למצוא אמת משותפת? האם אפשר למצוא כזאת?
על להיות נ ח מ ד ה
בתקופות ״רגילות״ אני איכשהו מצליחה למצוא את האנרגיה והזמן להיענות לצרכים של אנשים רבים, תוך כדי מילוי המחויבויות וסדר העדיפויות שלי. אלו המצבים בהם יש לי פחות אנרגיה, כשמשהו לא צפוי קורה בחיי- שמגדל הקלפים הזה של הריצוי מתחיל להתמוטט, ואז קשה עד בלתי אפשרי עבורי לשמר את תדמית ה״נ ח מ ד ה״.
על להתרוקן
השבוע לכבוד קבלת חגורה ראשונה בחוג קפוארה של הבן שלי, הזמינו את ההורים לחגיגה. ציפיתי ממש למאורע: לביא כלכך נהנה מהחוג במהלך השנה, התרגשתי להיות עדה לתנועות החדשות שלמד. אבל כשגילינו בתחילת המפגש שהטקס מתקיים ביחד עם הקבוצה של הגדולים, הוא התבייש וסירב להשתתף ברוב התרגילים. בהתחלה חשבתי שבטח עוד רגע זה יעבור לו, אבל ככל שעבר הזמן וראיתי את הילדים האחרים קופצים בזמן שהבן שלי יושב בצד התקשיתי להכיל את הסיטואציה. ״אולי תשתתף?״ ״רוצה שנעשה ביחד?״ ״לא חבל שתפסיד?״ ואפילו בשלב מסוים ירדתי לשפל של לשאול אותו:״אז אתה לא אוהב קפוארה בעצם?״
על מה שחשוב באמת
בסופשבוע האחרון השתתפתי בסדנת המבוא של שומרי הגן: למדנו להדליק אש, לבנות מחסה, לגשש, להקשיב לסימנים, וטכניקות מודעות עתיקות שמטרתן להזכיר לנו את הקשר הטבעי שיש לנו עם העולם שסביבנו. הסדנא הייתה לי מעניינת: כתבתי במחברת, שאלתי שאלות, התחברתי עם המשתתפות. חשבתי שאני חווה אותה באמת. עד שהגיע יום שבת.
על סדר
אחרי שאגמי נולדה כל מקום בו דרכנו בבית היה מלא בצעצועים ודברי תינוקות. בסלון, במטבח, אפילו בשירותים. ניסינו כמה פעמים לסדר ולאחסן, וכל פעם מצאנו את עצמנו שוב מגיעים לאותו מצב. בשלב מסוים זה כבר כל כך הפריע לנו, שהבאנו הביתה אשת מקצוע בסגנון ״מארי קאנדו״ שתלווה אותנו בתהליך הסדר. כשהיא הגיעה לראות את הבית, ניכר היה שהיא לא מתרגשת מהבלאגן. ״ראיתי הכל״ היא אמרה.
על מילים טובות
מגיל צעיר אני זוכרת את אמא שלי אומרת לי ולאחיותיי כמה חשוב שנהיה בקשר, שיום אחד אנחנו נהיה החברות הכי טובות ותמיד נהיה שם אחת בשביל השניה. כשאמא שלי היתה אומרת לנו את זה בכלל לא היינו חברות. היום, אנחנו החברות הכי טובות. אני מרגישה שאמא שלי בראה את זה שנהיה חברות במילותיה, ובאותו אופן אני מרגישה שבמילותיה היא בראה אותי חכמה, מוכשרת ויכולה.
על הפריחה
קיבלתי על זה שיעור גם אצלינו בבית: אלון הצליח לגדל בסלון סחלב לתפארת: הסחלב בימים אלו פורח והוא באמת יפה בצורה נדירה. אין בנאדם שלא נכנס אלינו הביתה ומתפלא מהמחזה. ״וואו איך גידלתם את הסחלב הזה?״ ואלון מיד מתקן אותם ל:״גידלתי״ כי השותף היחיד שלו בתהליך היה הטבע:
על דחייה
לפני כמה זמן השתתפתי בריטריט של כמה ימים והרגשתי כלפי אחת המשתתפות סלידה עזה: היה לי קשה לשמוע אותה מדברת, היה לי בלתי נסבל לשבת לידה, משהו בכל ההוויה שלה פשוט לא עבר אותי, וככל שניסיתי להילחם בזה בגלל מחשבות של ״לא נעים״ או ״זה לא יפה״ תחושת הדחייה שלי כלפיה רק התעצמה.
בעשר אצבעות...(או שלא)
לאחרונה יצא לי לדבר עם חבר שעזר לי להגיע לאיזושהי הזדמנות ובשיחה הוא הזכיר את זה שהוא עזר לי וציין שהוא שמח שיצא משהו מהחיבור שעשה. שמעתי גאווה בקולו ומיד עלתה לי התנגדות, חשבתי לעצמי: מה זאת אומרת? הרי זה לא בזכותו, אם לא היה לי מה להציע לא היה יוצא מזה שום דבר. שמתי לב בהמשך שמחשבות מהסוג הזה מופיעות אצלי כל פעם שמישהו מציין את הערך שהוא נתן לדרך שלי: האגו שלי מיד מתנער מכל טענה שאומרת שמשהו חיצוני עזר לי להגיע לאן שהגעתי. זה רצון כזה של ילדה שרוצה שיגידו לה: את טובה, זה הכל בזכותך, את לא צריכה אף אחד- עשית את זה בעשר אצבעות.
על הדחקה
אין לנו שום שליטה על המציאות ההזויה בה אנחנו נמצאים בימים אלו, ומי שמכיר אותי יודע כמה אני שונאת להיות בחוסר שליטה; אבל דבר אחד נזכרתי שכן אפשר לעשות; להאט, ובמקומות מסוימים, איפה שניתן- אפילו לעצור.
על עצבים
״את יודעת את הקוד? זה לא קורא את הפס המגנטי.״ ״ברור.״ ״עדיין לא קורא..״ ״אתה יכול להעביר לי ידנית?״ ״אנחנו לא עושים את זה פה.״ הוא מנסה להעביר שוב ושוב, וכל פעם מופיע מחדש על המסוף ש: ״העסקה בוטלה״ אני מציצה בשעון ורואה שעוד רבע שעה אני כבר צריכה לאסוף את הילדים.
על חלוקת זמן
לפני כמה שנים מישהו שאני מכירה זכה להצטרף לקבוצה מצומצמת של אנשי עסקים שפגשו את הדלאי למה. כל אחד מהם קיבל רשות לשאול אותו שאלה אחת. חברי, איש עסוק שמעסיק אלפי עובדים ומגדל עם אשתו שלושה ילדים שאל אותו: ״מהי הדרך הכי נכונה לאדם לחלק את הזמן שלו?״ להפתעתו, התשובה של הדלאי למה היתה מאד פרקטית;
אני (לא) כמוהם?
כשנכנסתי בשער ראיתי מעגל של עשרה אנשים, הם היו נראים שונה זה מזו אבל אנרגטית כולם הרגישו לי אותו הדבר. הדמיון ביניהם עיצבן אותי. כולם חייכו בנדיבות, אמרו שלום תוך כדי שהסתכלו בעיניים, ובשיחות ״סמול טוק״ ניכר היה שהם באמת מתעניינים. ״אני לא כמוהם״ קול פנימי צעק בתוכי ״האנשים הרוחניים האלה… אני אחרת.״
על הדבש ועל החושך
בשיטוט באלבום עלתה בי כל כך הרבה חמלה כלפי עצמי- נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בשנות העשרים המוקדמות, כמה לא הכרתי בערך שלי. כל כך הרבה אנרגיה הוצאתי על לקבל אהבה מאנשים אחרים, כל כך הרבה בילוי של זמן במקומות שלא באמת עושים לי טוב, כמה נהגתי לשנות את עורי כפלסטלינה, תגובתית לדעתם ולמזגם של אחרים.
על מחשבות שליליות
מחשבות שליליות זה נורא. השבוע למרות שהבנתי מה קורה והצלחתי להסתכל על זה מהצד, עדיין סבלתי. אבל לשם שינוי הפעם כשהגיעו עשיתי בדיוק את הדבר ההפוך מהאינסטינקטים: פשוט לא עשיתי כלום. לא הקשבתי לשום רעיון שהגיע מהמחשבות, לא קיבלתי שום החלטה. במקום, אמרתי לעצמי: מותק, שמעתי אותך. אבל כשאת במצב כזה את לא כשירה לקבל החלטות, נדבר בהמשך.
על להיות מנהלי אנרגיה
השבוע חלמתי שאני בים עם חברה שנמצאת בהריון מתקדם ואני הולכת לדוכן הקרוב כדי להזמין לה אוכל. הצוות התחיל להוציא לי את האוכל חצי ארוז, ותוך כדי שאני סוגרת את הקופסאות, אני אוכלת בעצמי את כל מה שאני אוהבת. אחרי שהגיע כל האוכל (שאכלתי חצי ממנו על הדרך) אני שמה לב שלא נשאר מספיק אוכל בשביל חברתי ההריונית ואני מיד כועסת על צוות המסעדה (!); ״מה זה צריך להיות? איך אין מספיק אוכל? אני מצפה שתוציאו לי עוד…״ הם מתייעצים ביניהם ומחליטים לחמול אותי ולהוציא לי עוד מנה קטנה, אבל זה כמובן לא מספיק כדי להאכיל את חברתי ואת העובר שלה ואני כועסת ומובכת.
על החופש להיות
״אין מה לעשות, יש לי עקרונות, אני לא עושה דברים ככה.״ אבל חבר שלי לא וויתר. ״אני חושב שאת עושה טעות. תחשבי על זה כמה שעות.״ אם לא היה מדובר באדם כלכך קרוב אלי בכלל לא הייתי טורחת לשקול, אבל ידעתי שהוא רק לטובתי ואחרי חמש שעות אפילו ירדתי מהעץ. ״טוב אעשה זאת.״
על העיקר
רק האהבה היא העיקר. אהבה פשוטה. כנה. לאנשים הקרובים אלינו ביותר. אלו שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, שפשוט שם, אלו שטובים אלינו, שלפעמים נלקחים כמובן מאליו. אין עיקר נוסף בחיים, והחיים כל פעם דואגים להזכיר לי את זה;
על להדליק את היום שאחרי
ישראל לאחרונה סובלת ממשהו שמזכיר לי דלקת חניכיים חמורה. כל כך חמורה שאיפה שלא נוגעים בה היא מיד מדממת. זה לא שהחיידקים חדשים, גם הדלקת לא מהיום: אבל תקופה ארוכה כל כך של הזנחת ניקיון צפה על פני השטח והמראות אינם נעימים.
בחוץ לא משהו עכשיו, אבל איך בפנים?
למה כשטוב ארגיש טוב וכשרע ארגיש רע? הרי אני כבר לא ילדה: אני יודעת שהחיים מורכבים, משתנים כל הזמן, ושהתגובות שלי יכולות להשפיע על המצב הקיים- אז למה התרגלתי להגיב לחיים שלי כאילו הייתי איזו צופה פסיבית בסרט קולנוע, בוכה וצוחקת לפי התסריט שמקריאות הדמויות?
על נקודות עיוורון
כמה דקות לתוך השיחה הופתעתי לגלות שיש איזשהו סיכוי קטנטן שאנחנו יכולים לעשות משהו ביחד כבר עכשיו (מהההההההה?). זה תפס אותי לא מוכנה וההתרגשות שלי היתה כל כך גדולה שאפשר לומר שנכנסו אליה אפילו גוונים מסוימים של חרדה. אם היה על הקו חייזר, הוא היה שומע את השלב הזה בשיחה שלנו ככה:
מלחמת אחים
כלכך הרבה דעות, סיפורים, גרסאות למציאות. כל צד מושך חזק חזק את החבל, מצביע על נזק בלתי הפיך ובהול שעוד רגע לא נוכל לחזור ממנו אחורה, ורעידת האדמה של שכנינו לא יוצאת לי מהראש; אנשים בטורקיה השבוע הלכו ברחוב ושמעו קריאות הצילו מבלי שיכלו לעשות דבר;
על התודה
באנגלית יש ביטוי שאומר:״לתת תודה״, ופתאום ממש יכלתי לראות כמה ״תודה״ זה דבר שיש צורך לתת אותו, שמדובר בפעולה נדיבה ביותר. באוטומט שלי כל עוד הכל ״בסדר״ אני ממשיכה כרגיל, וכשמשהו משתבש אני תמיד נוהגת לעצור ו״לתת״ תלונות ומחשבות שליליות. לא שווה לעצור לתת תודה?
על להגיד לא
נזכרתי ב״כן״ שאמרתי לקולגה על פרויקט שרצתה את המעורבות שלי בו, למרות שהוא לא בסדר העדיפויות שלי. התכווצה לי הבטן. נזכרתי בחילופי הדברים חסרי הכבוד שהיו לי בתכתובת המייל, בהם לא הצבתי את הגבול שלי. הגרון התייבש. נזכרתי בחברה שאמרה לי משהו שלא הסכמתי איתו אבל עניתי בריצוי, פחדתי להגיד לה את דעתי האמיתית. הראש כבד.
רצף אסוציאטיבי להעלאת המודעות
כשהלכתי ברחוב למרפאה שמתי לב שכאשר משהו שאני רוצה לא קורה, התחושה היא כאילו אני ערומה. אני וה״לא״ שהרגע מסרו לי כמו כדור, נתלים ביחד על לבי החשוף ואני הולכת בחיים ללא שום שריון להתהדר בו.
על (חוסר) ביטחון עצמי
השבוע הייתי בפגישה על פרויקט חדש שאני מובילה ותוך כדי שהצגתי, פתאום הרגשתי את ההיעדר של הביטחון העצמי שלי. הקשבתי למה שהאנשים בפגישה אמרו- אבל לא היה לי את האומץ להגיד את מה שאני באמת חושבת, שמעתי את השאלות שלהם-אבל לא הייתה לי גישה באותם רגעים לידע שקיים בתוכי, רציתי שנחלום ביחד- אבל לא זכרתי שמתישהו בכלל חלמתי. במצב הזה בו אני חסרת ביטחון, התחושה היא כאילו שאני עירומה: אני פגיעה, אני לא יודעת, אני תלויה באחרים.
על יציאה מדאון
השליליות בתוכי השבוע התרבתה כמו מגיפה: בקצב אקספוננציאלי היא יצרה חומרים נוספים לקולות שבפנים שהשפיעו על התגובות שלי מול אנשים ובכך חוללו אירועים נוספים להתבאס עליהם. הייתי חייבת למצוא את נקודת היציאה: לא ידעתי איך להגיע, אבל זכרתי איך היא נראית. אז אתמול זימנתי אותה.
מחשבות לפני 35
אתמול הייתי בניחום אבלים. רגע לפני שנכנסתי עוד הייתי בשיחת עבודה שסיימתי בשביל להיכנס למעלית שבמהלך העלייה בה הקלדתי באפליקציית האימייל את מה שלא הספקנו לסגור. כשהמעלית נפתחה, הבחנתי שדלת השבעה פתוחה. הנחתי את הפלאפון בתוך התיק ותוך ארבעה צעדים כבר עמדתי מול חברה שאיבדה את אבא שלה.
על ללכת עם הגוף
כבר כמה שבועות שאני ממש עייפה: חוסר השינה הכרוך בגידול תינוקת, העומס בעבודה ודלקות שונות בגרון שבאות והולכות. כל פעם שהמצב הפך קיצוני נתתי לעצמי אישור זמני לנוח, כאילו הגוף מספק לי ״אישור מחלה״ מול איזו דמות פדגוגית דמיונית, ואז מיד שהרגשתי שאני יכולה לתפקד חזרתי להיות חיילת של היומן שלי, שלא ברור לי על מה חשבתי כששיבצתי בו דברים, אבל בטוח שלא חשבתי על עצמי.
מיומנה של אמא צעירה
״את אמא טובה״ אלון אומר לי בדרכי החוצה מהחדר, אבל במקום אנחת רווחה, תוך כדי שאני רצה בתוך הבית שלי, שמתי לב שגופי התכווץ למשמע מילות התואר הנכספות; ״להיות טובה״.
על סימני האטה (במשק)
אלון ואני נמצאים בתחילת חיינו הבוגרים: אנחנו בונים את עצמינו ועובדים מסביב לשעון כדי להתקדם בעבודה, תוך כדי שאנחנו מג׳נגלים את ניהול הבית וגידול הילדים. אחת לכמה זמן אלון מסתכל עלי בעיניים ושואל:״אולי אנחנו עושים הכל לא נכון? אולי זה אמור להיראות אחרת לחלוטין?״ כשהוא שואל אותי את זה, בניגוד למה שמאפיין אותי, אני שותקת. כי אני לא יודעת. השבוע שוב פעם איבדתי את הקול שלי. זה תמיד הסימן של הגוף שלי לדבר פחות החוצה, ולהקשיב יותר פנימה, להרהר בשאלות על איך נכון לנו לחיות.
על קנאה
בסופשבוע שעבר הייתי ביום הולדת של חברה והיה כיף בצורה בלתי רגילה; תוך כדי שירד גשם וקר מאד בחוץ רקדנו מתחת לגג מקורה כשמסביבנו הטבע של הצפון: עשינו ג’אם ,צחקנו, וגם נכנסנו לסירוגין לאמבטיה רותחת מתחת לכיפת השמיים. חבר שאני מעריכה שיתף אותי בכנות שכשהוא הסתכל בתמונות משם תוך כדי שהיה בבית זה עורר בו תחושת אי נוחות; ״הנה אירוע שלא הוזמנתי אליו עם חבורת אנשים מגניבים שאני לא מכיר, ומה שזה גורם לי בעיקר לחשוב זה שאני לא מספיק ״בעניינים״.
על אלימות
אתמול לפני שנרדם ישבתי ליד מיטתו. ״תספר לי משהו שקרה לך בגן היום.״ הוא מסתכל על הקיר ואני רואה שהוא מנסה להיזכר. ״דניאל אמר לרן שהוא יהרוג אותי.״ הוא מספר לי. (שמות בדויים). ״ומה עשית?״ שאלתי ״בכיתי. ואז הוא ביקש סליחה.״ הוא שיתף אותי בחיוך והיה ניכר שהוא מסופק מהאופן בו הסתיים הסיפור.
על מנוחה
רביעי בערב: החלון עוד מלא בטיפות הגשם. כשאני ניגשת לסגור אותו, אוויר קר שולח אותי ללבוש שרוול ארוך. מחר בבוקר אני יוצאת להנחות את הריטריט של דאבליו לנשים יזמיות, אבל כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה להתכסות בשמיכה שנקראת אזור הנוחות שלי.
אנחנו צריכות להחליט שזה חשוב
להסתכל בעיניים על כלכלה זה ריאליטי צ׳ק מצוין בגלל שמעבר לסיסמאות שאפשר בקלות לזרוק באוויר, הכלכלה מסמנת מה בפועל חשוב לנו- האנשים, הצרכנים, המשקיעים, היזמים. בשביל מה אנחנו מוכנים לעבוד? למען מה אנחנו מוכנות לקחת סיכון? איזה מוצרים אנחנו בוחרות לקנות?
המחנה ה״שני״
אני מתביישת להגיד שיש רק אדם אחד במעגל חברים הקרוב שלי מה״מחנה השני״. רק אחד. כל שאר האנשים שבחרתי סביבי חולקים דעות זהות למדיי. אז אתמול החלטתי לגוון רגע את האלגוריתם שלי ולבקר אצל כמה קירות פייסבוק של פעילי ימין:
על תחושת זמן
הופתעתי הבוקר לגלות שזאת הפעם ה100 שאני שולחת את הניוזלטר הזה(!). אני נוטה לייחס חשיבות רבה לזמן ומספרים בדברים שאני עושה: ״הארגון הזה הוקם לפני X שנים״, ״את הסדנא הזאת עברו XXXX משתתפות״, אבל שמתי לב שבמה שקשור לכתיבה זה פחוות משנה לי- אני הרי במילא אכתוב, אז מה זה משנה במשך כמה זמן, לכמה אנשים, ובאמצעות כמה מילים? זה חופש גדול לעשות משהו עם שחרור מזמן:
על דחיינות
בתחילת שבוע הבא אני מעבירה שתי הרצאות חדשות מול קהל כולל של 400 אנשים. היה לי חשוב ששתיהן יהיו ״וואו״ ולכן במהלך החגים תיכננתי להקדיש זמן משמעותי כדי ליצור אותן. להגיד שזה היה (מאד) קשה יהיה אנדרסטייטמנט.
על להיות יותר מידיי
השבוע הייתי בפסטיבל ״מידברן״*(הסבר מטה), אחד העקרונות המרכזיים של הפסטיבל הוא:״ביטוי עצמי רדיקלי״: דרך תלבושות, דיבור, ריקוד ושלל אפשרויות אחרות: משתתפי הפסטיבל מוזמנים להביע את עצמם בצורה משוחררת וחסרת מעצורים, ממש כמו ילדים. אני לא זוכרת שלב בו הייתי ילדה חסרת מעצורים, אבל אני בהחלט זוכרת הרבה מעצורים.
על כלובים של זהב
במהלך השקט של יום כיפור התבוננתי על חיי; התבוננתי על היש, על כל המתנות בהן זכיתי. נדרשת עצירה כדי להכיל אותן באמת. התבוננתי על הפערים, המקומות בהם יש עוד מרחק גדול בין הרצוי למצוי. אני ביומיום מדחיקה את רובם כי הם כואבים לי מידיי.
אתמול פגשתי את ראש הממשלה
במסגרת אירוע למנהלי הקהילות המובילות בישראל, ישבנו במעגל עם יאיר לפיד. אנחנו שאלנו שאלות והוא ענה. אנחנו היינו שלושים והוא אחד.
על לדעת לעצור
אתמול הגיעה אלינו הביתה חבילה ענקית לחג ובה אינסוף גרסאות שוקולד; בצבע לבן, בצבע חום, בצבע אדום, בצורות ריבועים, אליפסות ולבבות. כל סוג של שוקולד עטוף באריזה ייחודית שמשאירה מקום להפתעה.
על הגשמה של חלום
הבוקר פתחתי את מוסף הארץ וראיתי שאשה חיה נכנס לרשימת רבי המכר. יש את המשמעות החיצונית של ההישג: הספר נכנס רק לפני שבוע לחנויות הספרים וזו עדות מדהימה ונחשבת, אבל הפרפרים בבטן שעצרו את הזמן עבורי הגיעו ממקום אחר: אני מגיל 7 רציתי לכתוב, והבוקר כשראיתי את שמי ליד שמות של אנשים שאני כבר רגילה במשך שנים להסתכל עליהם בתור כותבים, נפל לי האסימון: אני כותבת. .
מחשבות על חידוש נדרים
מחר אלון ואני נציין שבע שנות נישואים. כשהתחתנו סיכמנו שכשנחגוג שבע שנים נעצור ״לחדש את נדרינו״. כשהתחלתי לחשוב על זה, גיליתי שנדרי נישואין הם נדרים שבני זוג אומרים זה לזה במהלך טקס חתונה נוצרית, ואילו אנחנו התחתנו בחתונה יהודית ברבנות. בנוסף, גיליתי שהטקס היהודי שערכנו בזמנו כלל בתוכו כל מיני הסכמות שלא ממש הייתי מודעת אליהן, כנראה זה קשור בזה שהתחתנתי צעירה : ) למשל:
על לשנות את דעתי
התגובות לא איחרו להגיע; רובן חיזקו את מילותיי ודיברו על חשיבות חופשת הלידה ליולדת, אבל היו גם כמה תגובות כועסות: חברות וקולגות שהחליטו לחזור מהר לעבוד אחרי לידה, כעסו על הניחוח המטיף שמתיימר להגיד מה נכון לכל הנשים. אחרי כמה ימים, בתחושות מעורבות, מחקתי את הפוסט.
כולם יודעים
השבוע קראתי ספר שלא יכולתי להפסיק לקרוא, בכל רגע פנוי שהיה לי מיד גנבתי עוד כמה עמודים. מדובר במיגנוט שמשתווה למה שהרשתות החברתיות הצליחו לעשות לי- רק בקטע טוב. קוראים לספר הממכר הזה:״התקדשות״. כשניסיתי להבין מה גרם לי להיות בכזאת אובססיה כלפיו, הבנתי שכשאני קוראת אותו, אני מרגישה כאילו אליזבת הייך מגלה לי סוד כמוס, כזה שרק אני והיא יודעות.
על עצות
כשהייתי בשנות העשרים והתחלתי את הקריירה, בכל פעם שנתקלתי באדם שהצליח, הייתי מדברת איתו באריכות ושואלת שאלות רבות. השאלות שלי התחלקו לשני סוגים; מצד אחד ניסיתי להבין כל מה שאפשר על המסע שלו ומצד שני ניסיתי לקבל ממנו כמה שיותר עצות לגבי המסע שלי; מה דעתו עלי ועל הרעיונות שלי. השיחות האלו היו ממלאות אותי באנרגיה רבה ומרחיבות לי את צורת החשיבה, אך לעיתים גם שילמתי עליהן מחיר יקר; לא פעם הן היו גורמות לי לזנוח רעיון שהתלהבתי ממנו, או לחילופין ללכת על מיזם שבכלל לא מתאים ליכולות שלי ולבזבז זמן יקר.
לכבוד יום האהבה: הכל ממש בסדר
בהיתי בדף וחשבתי; ״מה חשוב שאזכור עוד חצי שנה?״ במהלך פעילות במסיבת רווקות התבקשנו לכתוב לעצמינו מכתב שיישלח אלינו בדואר בעוד חצי שנה מהיום. אחרי כמה דקות של מחסור ברעיונות מתוחכמים, בחרתי בפשטות וכתבתי לעצמי טקסט שהכיל שלל משפטים שמנסחים באופן שונה את אותו הדבר;
המבט של בתי
קראתי הרבה על כמה אני כאמא עשויה לעצב את בתי, אבל אני מרגישה שאת דווקא זו שמעצבת אותי, עינייך הן מראה צלולה שמזמינה אותי להתגלם לאישה שתתמוך במבט הלומד של תינוקת, של פעוטה, של ילדה של מתבגרת ההזמנה הזו גורמת לי לפעמים לשנות את פעולותיי, להתפתח למענך, ובפעמים אחרות, היא לגמרי גדולה עלי. ואז אני פשוט יוצאת מהחדר, זזה מזווית ראייתך, שהשיקוף שלי לא יבלבל אותך, לפעמים מוטב שתראי רק את הבבואה של עצמך.
האישה נוכחת
בדרך כלל אחרי חצי שעה אני כבר מיואשת מחוסר התגובות, ואז אני מצטרפת לבהות איתה בטלוויזיה תוך כדי שרגשות נוראיים ממלאים לי את הגוף: אני חושבת על הזיקנה וכמה היא יכולה להיות קשה, אני חושבת על הבדידות, אני חושבת על השלב הסיעודי בחיים שהרבה מאיתנו נגיע אליו, ואני מתמלאת אשמה שאני לא באה לבקר מספיק. בביקור האחרון קרה משהו חדש.
על יחסי כוחות
לפני כמה שנים פגשתי ידיד שלי בבית קפה, הוא לבש ג׳ינס וטישירט ודיברנו על אה ודה. אחרי שעה בערך הוא הציץ בשעון, נלחץ ואמר: ״אני חייב ללכת יש לי פגישה עם משקיעים ב12.״ ״אבל עכשיו רק 10״ ״אני צריך לעבור בבית להחליף בגדים לפני הפגישה.״ ״בשבילי אתה לא מתלבש יפה, אה?״ שאלתי בצחוק
להפסיק לחפש תשובות
לפני כמה שבועות הייתי בחדר בריחה בפורמט של הארי פוטר. זה היה מהחדרים האלה שכל פעם כשהיה נראה שאנחנו מתקרבים לתשובה, גילינו שיש עוד משהו לפתור: כפתור למצוא, מסמך להצליב, כישוף לדקלם בקול רם בזמן שמסתכלים לכיוון נ.צ ספציפי. לאחר קצת יותר משעתיים (שהרגישו כמו עשרים) סיימנו את החדר: מסופקים אך גם מעט מובסים- ציפינו שיהיה לנו יותר קל. ביציאה, איש הצוות עשה איתנו שיחת סיכום קצרה ושאלנו אותו למה הוא לא גילה לנו חלק מהתשובות במהלך הדרך. ״עם הזמן בתפקיד הזה פיתחתי שיטה לזהות מתי אנשים נמצאים במצב שהם עוד כמה דקות פותרים את זה, אפילו אם הם כרגע מתקשים, ובמצבים האלו אני מעדיף שלא להתערב. ראיתי דרך המצלמות שאתם מסוגלים להתמודד עם הרוב בעצמכם.״
שששש...זמן לנוח
שתים עשרה בצהריים, את עייפה כבר מעל חצי שעה. אני מזהה את הגבות שהאדימו והיללות שאחרים אומרים עליהן:״אוי איזה חמודה איך היא מדברת״, אבל אני יודעת שזה רגע לפני שאת מתחילה לצרוח. ״שששש….״ אני משמיעה באוזנייך תוך כדי שמערסלת אותך בידיי, מנסה לעזור לך להירדם. אבל הבחנת בצל שאנחנו מקרינות על הרצפה וחשוב לך להבין איך זה יכול להיות שצבעים מתחתייך זזים כעת. ההרדמות הן הרבה יותר קשות מאז שאת בת ארבעה חודשים; כל צליל, כל מראה, נראים לך יותר מעניינים כרגע מלישון.
על זוגיות, אתגרים וילדים
לאחרונה חיפשתי קובץ מוזיקה שזכרתי שאלון שלח לי בעבר הרחוק, באחת מהשנים הראשונות של הזוגיות שלנו. לא זכרתי בדיוק באיזו שנה מדובר אז הלכתי לתיבת המייל ודגמתי בצורה רנדומלית מיילים בין 2012-2014. מהר מאוד שכחתי מהקובץ שחיפשתי וצללתי לתוך המכתבים בינינו, זה היה כאילו קיבלתי טרמפ על מכונת זמן, והעבר צפן בתוכו מסר חשוב עבורי!
על מה נשתנה
״עשינו משהו מאוד עמוק, את בטוח תרגישי משהו. שיעורי הבית שלך הם לשים לב השבוע לכל מה ששונה.״ אמרה לי מאמנת הNLP בסיום מפגש הניסיון. ״שונה? באיזה מובן?״ שאלתי ״כל מובן; תגובותיך, אירועים שקורים, מערכות היחסים, תחושות הגוף. הכל.״ תמיד הייתי חנונית; שיעורי בית הם פעולה שאני עושה, בעיקר כדי לוודא שאם תהליך כלשהו נכשל זה לא קשור למידת ההתמסרות שלי. וכך מצאתי את עצמי השבוע שמה לב לכל מה ששונה. בהתחלה הופתעתי לגלות שהכל דומה למדיי, רוב הסיטואציות היו לי מוכרות: במבט מקרוב התפאורה מתחלפת אך כל המחשבות, הרגשות, והסיטואציות בחיי מאד דומות זו לזו!!
על תיאוריית הקשר
ביום ראשון השבוע הייתי בלחץ גדול: בנוסף למשימות רבות שקשורות לסדנא הייתי גם צריכה לבנות מצגת להרצאה ולסיים לבנות תוכנית עבודה להציג לחברה שאני עובדת איתה (כמו שהבנתם, חזרתי לעבוד : ). להבנתי דאז, הזמן שעמד לרשותי הספיק למשימה אחת מבין שלושת אלו, והייתי בחוסר אונים. כעסתי על עצמי על הדחיינות שהביאה אותי למצב בו אני צריכה לעבוד על המשימות האלו במקביל תחת לחץ של זמן.
על גאווה וסיומה של הבושה
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי גברים מתנשקים זה עם זה. הייתי בת 14. זה היה במרכז תל אביב ליד הסנטר, הם הלכו עם ידיים משולבות, אחד מהם הניח את ידו על הלחי של השני ואחרי כמה רגעים נישק אותו בפה. לא הצלחתי להוריד מהם את העיניים שלי. זה היה מחזה מהפנט. ״ככה, באמצע הרחוב?״ שאלתי את עצמי, ״איך הם לא מתביישים?״ זה היה דומה לאיך שהרגשתי בפעם הראשונה שהייתי בהופעת סטנד אפ. אדם עומד על במה מול קהל, מספר בדיחות שהתאמן עליהן בעיקר עם עצמו, תלוי לגמרי בחוש ההומור של קהל ונדיבות סאונד הצחוק שלו. תיתכן גם שתיקה רועמת וכישלון גמור. איך הוא לא מתבייש?
על חג השבועות והכלת הטוב
אני כבר כמה ימים מצליחה לישון טוב בלילה בין ההנקות וזה משנה חיים; יש לי שפע של אנרגיה ומצב רוח מצוין. אתמול פגשתי מישהי שלא ראתה אותי מאז שילדתי והיא שאלה אותי:״איך את?״ מבלי לחשוב, עניתי לה:״מעולה״. כשראיתי שהיא מעט מופתעת מהתשובה, מיד הרגשתי צורך לתקן את עצמי;״זאת אומרת, הלילה ישנתי אז עכשיו אני שמחה אבל את יודעת איך זה? בתחילת השבוע הייתי ממש עייפה ואז פחות טוב, זה דינמי. ככה זה בתקופה הזאת.״
אני לא רוצה לשחק איתך
ערב אחד השבוע אלון שאל את לביא מי החברים שלו בגן. לביא התחיל להגיד שמות ושמנו לב שהוא לא הזכיר ילד שהיינו רגילים שהוא היה מדבר עליו הרבה. נקרא לו לצורך הסיפור דניאל. ״ומה עם דניאל?״ אלון שאל. ״דניאל לא רוצה לשחק איתי.״ ״איך אתה יודע?״ ״כי כשאני בא לשחק איתו הוא אומר לי את זה.״ לביא לא דיבר בטון עצוב או דרמטי, הוא פשוט ענה בצורה עניינית לשאלת אלון. אבל כמובן שאני מיד הרמתי טלפון לגננת. : )
על חלומות צלולים
כשנכנסתי השבוע לפיזיותרפיה רצפת אגן (לצורך שיקום הגוף לאחר הלידה) הפיזיותרפיסטית אמרה שאני נראית עייפה במיוחד. ״מה קרה?״ היא שאלה. ״אממ..סוג של חזרתי לעבוד.״ עניתי. ״מה כזה שעה שעתיים ביום?״ ״זה מה שחשבתי בהתחלה אבל נסחפתי לכל מה שצריך אותי, אז יצאו לי ימים מלאים.״ ״נרקיס. אפילו לא עברו שלושה חודשים. תנוחי. לאן את ממהרת?״
על להעריך את החיים (לפני שאנחנו מתים)
השבוע הייתי בסדנת התפתחות אישית. השיטה שלמדנו בסדנא מבוססת על התפיסה שיש קשר ישיר בין גוף ונפש, ולכן עבודה בזירה אחת מיד משפיעה על הזירה השניה. בהפסקת הצהריים באחד מימי הסדנא הבחנתי בשלוש נשים שיושבות למעלה מחצי שעה ושקועות בשיחה עמוקה. משהו משך אותי לשבת לידן. ״אפשר להצטרף?״ שאלתי.
