אתמול בלילה החלקתי במדרגות

אתמול בלילה החלקתי במדרגות. 

זה לא קרה במהלך האזעקה, אלא בערך חצי שעה אחריה. 

חמש שנים אני גרה בבית הזה וזו פעם ראשונה שזה קרה לי… 

את הנפילה עברתי בסדר, אבל הזפטה הזאת העירה אצלי משהו: 

הרגע בו נפלתי היה שניה אשר הרגישה כמו נצח ונמתחה כמו פלסטלינה. בהילוך איטי אני עפתי למטה, מבלי שאני מבינה בכלל מה קורה לי, עד שמצאתי את עצמי על הרצפה.  

איך זה קרה? אלון שאל אותי. ולא היה לי מושג.
 

שניה אחת של תשומת לב או חוסר של תשומת לב- היא עולם ומלואו. 

ועומק החיים שמחכה לנו ברגע הזה הוא בלתי נתפס.

אני חווה את זה הרבה עם הילדים שלי. הם עדיין קטנים, אבל אני מרגישה שהם גדלו לי ברגע וזה קשור לדעתי לזה שאני הרבה מהזמן עסוקה ב״לתפעל״ אותם- לארגן, להאכיל, לקבוע להם, להרגיע אותם, להגיב להם, לתכנן קדימה… ואז מידיי פעם מזדמנת לנו איזו קפסולת זמן לא מתוכננת ומזכירה לי מה באמת נמצא שם בשבילי לגלות בקשר הזה: למשל בפעם הזאת בה שחינו בתוך בריכה חמה והמצאנו סיפורים, או כשטעמנו עוגת שוקולד חמה שממש הרגע יצאה מהתנור וריגשה כלכך את שלושתינו.  זה לא קשור למשך הזמן, זה מה שעובר בתוכו: ברגעים האלו בהם אני כל כולי באמת איתם- זה בלתי נתפס עבורי כמה כל אחד מהם כל כך מתוק, כזה פלאי. 

איך זה קרה?  איך הילדים האלו יצאו מהרחם שלי? אין לי מושג. 

אתמול בערב היינו אצל חברים להדלקת נרות- הם יצרו אירוע מדהים עם מוזיקאים, וברכות, והאנרגיה בחדר בין כולם הייתה כזו שמזמינה כל אחד להרגיש לגמרי בנוח עם מי שהוא.  בקבלת הפנים, נילי גולדפיין המארחת שיתפה שהיא בדיוק קראה את מה שהיא ביקשה בחנוכה שנה שעברה:״שכל החטופים יחזרו הביתה ושיפסיקו כבר למות החיילים שלנו.״ בדמעות היא סיכמה שעדיין לא חזרו החטופים ועדיין מתים החיילים. 

איך זה קרה? איך זה יכול להיות? היא שאלה את החדר. ובאמת שאין לי מושג. 

רגע ועוד רגע ועוד רגע יוצרים מציאות, אנחנו מסתכלים אחורה והזמן טס, הרבה פעמים בזמן שאנחנו חולמים בהקיץ ליד החיים שלנו, ואז אנחנו מתעוררים לפרק חדש- יכול להיות זוועתי, קסום או כואב פיזית- איך ומתי זה קרה? והרגעים האלו הם הזמנה עיקשת, שלא מוותרת עלינו שוב ושוב , להשתתף עוד יותר בחיים של עצמינו- לחלקים היפים והמכוערים, הנעימים והכואבים, כדי שנפסיק לשאול איך זה קרה- ונברא ביחד את מה שיקרה. 

חג החנוכה השנה מרגיש לי יותר מתמיד כאילו אנחנו בין העולמות- ביצבוצים של אור מתחילים להופיע, אבל הוא לא מוכר, משהו בו חדש לגמרי, מבקש מאיתנו להדליק ביחד איתו - למציאות חדשה שמבקשת להגיע. 

מה נאיר? מה יתגלה לנו כשנפתח עיניים? 

שיהיה חג חנוכה מאיר ומעיר, ושכולם כולם כולם כבר יחזרו הביתה. נרקיס. 

משאבי השבוע: 

1.רציתי להשאיר את החלק הזה בניוזלטר ריק השבוע, כדי להזמין אתכם בחג הזה לקבל את השעון המעורר שאני קיבלתי ופשוט להשתתף עוד בחיים שלכם, כי זה המשאבים של השבוע: במערכות היחסים, ברגעים הקטנים עם עצמכם, בטבע. פשוט לאסוף רגעים של נוכחות, כוונה והשתתפות. 

בכל זאת הנה עוד קצת: 

2.בלי קשר לחג, זה אחד השירים האהובים עלי של כל הזמנים, ניתן להאזין כאן 

(רציתי לתת לכם ביצוע מיוחד, אבל המקורי הכי שווה) 

3.ציטוט השבוע, הפעם של סרן קירקגור : ״אנחנו יכולים לסלוח לילד שמפחד מהחושך, הטרגדיה האמיתית היא כאשר אנשים מפחדים מהאור.״ 

‍