על להדליק את היום שאחרי
לפני כמה חודשים הייתי אצל שיננית והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה; ״אם תמשיכי ככה, אני נותנת לך עד גיל חמישים לפני שתהיה לך דלקת חניכיים חמורה.״ לאורך חיי קיבלתי המון נזיפות משינניות, אבל אף אחת לא חדרה פנימה ככה. מאז אני עם חוט דנטלי כל יום. אנשים שבאמת מצחצחים שיניים יודעים שכמות הלכלוך שמצטבר ביניהן מידיי יום הוא לא כזה שמברשת שיניים יכולה לטפל בו לבדה. נכון, לנקות משהו באופן יסודי זה לא קל אבל אחרי שנהיה הרגל - ניקיון השיניים הפך לחלק מהתרבות שלי.
ישראל לאחרונה סובלת ממשהו שמזכיר לי דלקת חניכיים חמורה. כל כך חמורה שאיפה שלא נוגעים בה היא מיד מדממת. זה לא שהחיידקים חדשים, גם הדלקת לא מהיום: אבל תקופה ארוכה כל כך של הזנחת ניקיון צפה על פני השטח והמראות אינם נעימים.
אני בנאדם אופטימי בצורה לא רגילה וככה גם הטקסטים שאני נוהגת לשתף פה, אבל לאחרונה אני באמת מודאגת כי אני מתקשה לראות את תמונת העתיד שלנו בתור חברה אזרחית אחת;
אני בהוקרת תודה על המחאה העוצמתית נגד הרפורמה שגם אני נגדה, אבל במקביל אני מוצאת שככל שהמחאה מעלה הילוך ומפעילה יותר כוח, מדירות שינה מעיניי שאלות רציניות: לאן הגענו? ומה אם מחאה תהפוך להיות הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה בגלל שאחרת פשוט אין הקשבה בין הקבוצות השונות פה?
ומה יהיה אז? נעשה תחרות מי צועק חזק יותר במגפון? נחסום את אותו הכביש רק משני הצדדים? נילחם זה בזה עם קללות ואבנים ברחוב? ואז כשיש אירוע ביטחוני ואנחנו אמורים להתאחד, כבר אין במה להיאחז.
אלו מזדעזעים מהסרבנות,
אלו מהדחת המפקד במשטרה,
אלו מציעים מתווה שלא נוגע בסוגיות הליבה,
אלו אומרים לא מדברים עם פשיסטים,
זה מחרים את זה שמחרים את זה שמחרים את כל אלו ש,
אלו עושים הטעייה בהפגנה,
זה שעושה הטעייה בטיסה שלו לביקור בחול,
״צריך לעצור את הרפורמה בכל מחיר״
״חייבים להמשיך בחקיקה בכל מחיר״
כולם שמאשימים זה את זה בהרס וחורבן של הבית,
ודווקא להפוך את המדינה לזירת מלחמה זה אולי הדבר היחיד שאנחנו כרגע משתפים בו פעולה.
ה״דלקת״ שלנו כלכך כואבת וכבר שנים רבות שלא ניקינו בינינו כמו שצריך, כך שנראה לי שהסיכוי היחיד שלנו הוא רק אם תוך כדי המחאה מלמטה והפוליטיקה מלמעלה נשחרר את החשיבה הצבאית בה כל צד מחפש רק הכרעה ונעבור במקביל לחשיבה ששואלת ב א מ ת: איך נצליח לחיות פה ביחד? איך מוצאים פיתרון שהרוב פה יכול לחיות איתו? מחד, אני חוששת שאנחנו נמצאים במציאות כלכך מורכבת, שחשיבה ליניארית ומלחמתית לא תתן לנו את הפיתרון. ומאידך, השורש ״ד.ל.ק״ לצידינו: מאדישות הפכנו לחברה של אנשים דלוקים שמוכנים לעשות ולהקריב הרבה כדי שיהיה פה טוב, הלך רוח זה יכול להיות משאב עבורינו גם ביום שאחרי.
מה דעתכם על היום שאחרי? איך אפשר בזמנים מורכבים שכאלו להישאר חברה אחת?
נרקיס.
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
