על הפריחה
יום אחד במהלך טיול עגלה עברתי דרך שבילים צדדיים של הקיבוץ, והופתעתי לגלות בפינה מוסתרת ורדים מרהיבים בשיא פריחתם. כשצעדתי כמה שבועות קודם באותו שביל משעמם, לא תיארתי לעצמי שבקרוב הוא יהפוך להיות כל כך יפה. כי כמה מאיתנו באמת שמים לב ל״פרחים״ לפני פריחתם?
הפריחה היא כמו הגיבור בסרט הוליוודי בשלב בו הוא כבר התמודד עם הכל ועכשיו הוא יחיה לנצח בעושר ובאושר. לימדו אותנו לחפש רק את הפריחה. לחיות רק עם הפריחה. לשאוף רק לפריחה. אפילו לרשתות רובינו מעלים לרשתות רק תמונות שמייצגות פריחה, קשה שלא להיות מכורים אליה לחלוטין.
לא התרגלנו לחיות עם השלבים של ההשקייה, של ההמתנה אחריה בזמן הזה בו נראה שלא קורה כלום אבל מתחת לאדמה מתפתחים חיים, אפילו הזמן הזה בו ״הפרח״ כבר יוצא החוצה אבל הוא עדיין קטן ולא מוכן הוא שלב שקשה לרובינו- אנחנו רוצים שהוא יהפוך לפריחה בהקדם האפשרי. אנחנו לא מעריכים דברים שאינם בשלים, אנחנו לא סופרים את מה שרק נשתל, ומכאלו שנושרים? אנחנו בורחים.
קיבלתי על זה שיעור גם אצלינו בבית: אלון הצליח לגדל בסלון סחלב לתפארת: הסחלב בימים אלו פורח והוא באמת יפה בצורה נדירה. אין בנאדם שלא נכנס אלינו הביתה ומתפלא מהמחזה. ״וואו איך גידלתם את הסחלב הזה?״ ואלון מיד מתקן אותם ל:״גידלתי״ כי השותף היחיד שלו בתהליך היה הטבע:
במשך תקופה הוא השקה את הסחלב בסבלנות ובמידה הנכונה - והוא עשה את זה כשהסחלב עוד לא היה יפה, במונחים של אנשים מסוימים הסחלב אפילו עוד לא היה. אף אחד עוד לא הביע התפעלות משומדבר שקשור בגידול הסחלב. והנה עכשיו כל המבקרים באים ואומרים:״וואו איזה יפה״ ואני רואה את אלון מבסוט מזה אבל אתם יודעים מה הכי מעניין? שזה כל כך ברור שזה לא החלק האהוב עליו בתהליך.
ההשקייה המסורה שלו, בשלב שהתהליך עוד היה מיסתורי, שאפילו היה כרוך סיכון מסוים בהשקעת הזמן בו- ברור שזה השלב שהיה משמעותי עבורו. זה כמו שאני באמת מתרגשת כשקוראות משתפות אותי על ההשפעה של הספר ״אשה חיה״ על חייהן אבל זה כ ל ו ם לעומת מה שהרגשתי בתהליך הכתיבה.
ולמרות שאנחנו מעדיפים את הפריחה, השלב האחר הזה, של ההשקייה, הוא עוד יחסית קל עבורינו יחסית לשלבים האחרים: כי כל הורה מכיר את הסקרנות שיש לו כלפי איך הילדים שלו יהיו כשכשיגדלו? כל יזם מכיר את ההתרגשות שהוא חווה מלדמיין את העסק שלו משגשג וגדל אבל תתארו לכם היינו יודעים להיות סקרנים באותו אופן גם כלפי שלב הנשירה: איך העסק הזה ייראה כשיתחיל לדעוך? איך אני אראה כשאזדקן? כי לכל הדברים יש סוף, ואז שוב התחלה, וצמיחה, וכן, גם פריחה. אז למה כל כך הרבה מאיתנו מדחיקים את זה?
איך היתה נראית חברה שלא מתעדפת את שלב הפריחה?
שיהיה אחלה סוף שבוע לא משנה באיזה שלב אתם במחזור החיים, נרקיס.
Photo by Wolfgang Hasselmann on Unsplash
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
