איך אתם מביאים אוכל הביתה?
במסגרת הרפתקאות הקיץ המשפחתיות השבוע אנחנו חיים בקהילה; על מקום הררי בטבע אנחנו שוהים עם קבוצה של 35 מבוגרים ו20 ילדים. חוץ מלישון בלילה וללכת לשירותים אנחנו עושים ה-כ-ל ביחד כקבוצה; אוכלים, שותים, מדברים, מטפלים בילדים, מעבירים תכנים ופעילויות מ8 בבוקר ועד 23:00 בלילה. למרות שכבר יצא לי לחוות השבוע עם חלק מהאנשים פה יותר חוויות ממה שיצא לי לבלות עם חבריי הטובים ביותר, אם תשאלו אותי שאלות אינפורמטיביות על חייהם על רובן לא אוכל לענות: אני לא יודעת במה הם עובדים, אני לא יודעת איפה הם גרים, ואני לא יודעת את מי הם מכירים.
במקום אלו, השאלות המעסיקות אותי לגביהן הן; אילו פעילויות אפשר להעביר ביחד לילדים?באיזו שעה אני צריכה להגיע לתורנות המטבח שלי? איזו סדנא הכי תתאים לקבוצה שאעביר השבוע, כשיגיע התור שלי?
צריך להבין שמבחינת המוח שלי מדובר באותו סוג של שאלות, כי כל השאלות עוסקות באיך אני דואגת למשפחה שלי שפה איתי, איך אני ״מביאה אוכל הביתה״- זו רק הסביבה שהשתנתה והחליפה יחד עמה את התנאים ל״פרנסה״, לקיימות. בעולם ה״רגיל״ של היום יום שלי- זה מקום העבודה, הקשרים והמגורים שמשפיעים על תנאי המחייה של משפחתי, ואילו בהתארגנות פה אנחנו משתלבים חברתית ו״זכאים לאוכל ושהות״ בתמורה לכך שאנחנו ממלאים את המחויבויות הקהילתיות שלנו.
כשלמדתי על התרבות של הציידים לקטים בקורס המבוא של שומרי הגן, אני זוכרת שהם דיברו איתנו על זה שהאופן בו האדם מביא אוכל הביתה זה מה שקובע ה כ ל; לפי זה ייקבעו החוקים בחברה, לפי זה יתנהלו מערכות היחסים בין האנשים, בראי זה יתפוס האדם את עצמו. אני מתבוננת על השאלות המובילות פה, בניסוי הזה שבו אנחנו משתתפים, לעומת השאלות המובילות בחיי היומיום שלי ופתאום זה ברור לי למה בתקופות רבות אני ואנשים שאני מכירה נמצאים בלחץ, בדיכדוך, בחוסר סיפוק מעצמם וברצון להיות ״שם״. זה לא שאין בחיים המשותפים בקהילה התמודדויות; חם פה, התנאים לא נוחים כמו בבית, אין מסגרות פורמליות לילדים, רוב האנשים כולל אותי צריכים לשלב השבוע עבודה במקביל לכל התורנויות וכמובן יש גם לפעמים חוסר הסכמות בקבוצה-ועדיין אנשים משתפים כמה הם רגועים פה יותר, נוכחים יותר, מרגישים יותר במקום.
קלמנט סטון (ורבים אחרים) אמרו שאנחנו תוצר של הסביבה שלנו. הסביבה היא כנראה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לבחור, השאר ייקבע עבורינו. השבוע הזה הזכיר לי שיש משהו מאד בסיסי וחשוב שאנחנו מפספסים בדרך החיים בה בחרנו. מה איתכם? עד כמה הסביבה שלכם משקפת את איך שאתם רוצים לחיות? ומה תעשו בקשר לזה?
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
