רצף אסוציאטיבי להעלאת המודעות

יצאתי מהכנס ועליתי לשיחת ועידה מהאוטו,נאמרו כל מיני דברים נחמדים מהנוכחים, אבל האמיגדלה שלי כמו הבליטה את השורה התחתונה; ״בלה, בלה , בלה, בלה…התשובה היא בסוף לא…זה לא יכול לקרות… את לא...״  בדיוק כשהסתיימה השיחה כבר הגעתי עם האוטו לתחנה הבאה; בדיקת פאפ שגרתית לצוואר הרחם. 

כשהלכתי ברחוב למרפאה שמתי לב שכאשר משהו שאני רוצה לא קורה, התחושה היא כאילו אני ערומה. אני וה״לא״ שהרגע מסרו לי כמו כדור, נתלים ביחד על לבי החשוף ואני  הולכת בחיים ללא שום שריון להתהדר בו.

אני נכנסת לכתובת ומבחינה שזה בניין מגורים. אני לא מבינה איפה המרפאה. ״סליחה, אולי את יודעת…״ אני מתחילה לשאול את הגברת שמחכה למעלית, אבל אני עוצרת באמצע השאלה מכיוון שכשהיא מסתובבת אלי אני מבחינה שיש עליה מקק! ענק! אולי תיקן זהו שמו הרשמי בממלכת החרקים? והוא הולך לה על הצוואר! איך היא לא מרגישה את זה? האם אני חולמת או שזו המציאות? 

״בקומת המרתף״ היא ענתה לי בחיוך, מבלי שהספקתי להשלים את שאלתי. 

״תיזהרי, יש עליך מקק.״ אמרתי בטון רגוע, מנסה לא להבהיל אותה. 

״באמת?״ היא שאלה מבלי לבדוק עם הידיים. את המקק כבר לא ראיתי, לא ברור לאן הוא הלך אבל במילא לא היה נראה שבאמת מפריעה לה הנוכחות שלו(!). 

משהו באישה הזאת ריכך אותי. 

נכנסתי לרופא נשים שהסביר לי על הבדיקה, כמה לא היה בא לי שיכניסו לי משהו שם למטה. 

״תנשמי״ הוא הנחה אותי כשניסה לעזור לי להרפות (את הפות). ובכל נשימה פנימה והחדרה לעומק של מכשיר הבדיקה הבנתי כמה בעצם אני רגישה עכשיו בעקבות שיחת הועידה שהיתה וחוסר הוודאות שהביאה. עולם היזמות מלא בשיחות כאלו שאני רגילה לדפדף הלאה, אבל לא בכל יום הפעילות העוקבת היא בדיקה וגינלית. יש שאומרות שאגור לנו למטה המון כאב מודחק.  

״אני רק מכניס צמר גפן רגע לנקות את המכשיר״ הוא אמר. ואני עדיין נושמת לפי הנחייתו ומחפשת עוגנים חיצוניים בחיי להיאחז בהם. 

״אני רגע שם חומץ לראות אם משתנה הצבע״ הרופא המשיך להסביר.

 ״ומה אם יתגלה חלילה משהו? מה אם פתאום זה יהיה הרגע הזה בו גיליתי והכל השתנה? חשבתי לעצמי. 

טפו טפו טפו, עצמי מיד ענתה לי. 

״אוקיי נראה כרגע תקין. נשלח למעבדה לבדוק אם את נושאת וירוס הפפילומה. במידה ולא, גשי להיבדק שוב עוד שלוש שנים.״ 

הוא מוציא את המכשיר ואני קולטת שזה בעצם רופא הנשים הרגיש ביותר שפגשתי. כמה בטוח הרגישה הבדיקה הזאת ואיך הוא החזיק לי מרחב במצב הרגיש שהייתי בו. 

״יש לך בנות?״ שאלתי 

״נכדות״ הוא ענה לי מחוייך והושיט לי את סיכום הביקור. 

נכנסתי ערומה מה״לא״ שקיבלתי מבחוץ ויצאתי מחבקת את עצמי ברכות מבפנים. שיחות ועידה יש בשפע, אבל גוף יש לנו רק אחד, ויש להקדיש לו את תשומת הלב הראויה.

אם לא נבדקתן בשנים האחרונות, עכשיו זה זמן טוב. 

ולגברים הקוראים- מוזמנים להזכיר לנשים שבחייכם. 

שיהיה אחלה סופשבוע, ורק בריאות אמן 

נרקיס 

Photo by Joanna Kosinska on Unsplash