בעשר אצבעות...(או שלא)
לאחרונה יצא לי לדבר עם חבר שעזר לי להגיע לאיזושהי הזדמנות ובשיחה הוא הזכיר את זה שהוא עזר לי וציין שהוא שמח שיצא משהו מהחיבור שעשה. שמעתי גאווה בקולו ומיד עלתה לי התנגדות, חשבתי לעצמי: מה זאת אומרת? הרי זה לא בזכותו, אם לא היה לי מה להציע לא היה יוצא מזה שום דבר. שמתי לב בהמשך שמחשבות מהסוג הזה מופיעות אצלי כל פעם שמישהו מציין את הערך שהוא נתן לדרך שלי: האגו שלי מיד מתנער מכל טענה שאומרת שמשהו חיצוני עזר לי להגיע לאן שהגעתי. זה רצון כזה של ילדה שרוצה שיגידו לה: את טובה, זה הכל בזכותך, את לא צריכה אף אחד- עשית את זה בעשר אצבעות.
אבל כמו כל הסיפורים של האגו- זה פשוט לא נכון.
את הספר שלי למשל כתבתי ״לבד״ אבל לא הייתי יכולה להוציא אותו בלי עריכה, הגהה, פידבקים, עיצוב כריכה, בית דפוס, הוצאה לאור, נשים שכתבו לפניי על מיניות, וזה אפילו בלי לספור את אבא שלי, אמא שלי, אחיות, חברות, המורות שלימדו אותי לקרוא ולכתוב לאורך השנים, הרופא שטיפל בי בפעם ההיא ש…, המטפלת שלי…לכמה אצבעות כבר הגעתי שגרמו לספר הזה לראות אור? 500? ודילגתי על המון אנשים.
כל דבר שאי פעם בניתי, בניתי ב100 אצבעות לפחות.
למה אנחנו כלכך מקדשים את ה״הצלחתי לבד״? אף אחד לא באמת מצליח לבד שומדבר.
שיחה עם לביא עזרה לי להבין עוד על המקור של זה: עכשיו כשהוא בן ארבע הוא רוצה לעשות הכל לבד: לשים נעליים, ללבוש חולצה, לסגור את הבקבוק עם הפקק… השבוע הוא הצטרף אלי לעשות קניות וכמובן שהיה לו חשוב לסחוב את אחת השקיות לבד, אבל היא היתה כבדה לו מידיי. למרות שהפצרתי בו שייתן לי לעזור, הוא התעקש ללכת כמה צעדים ואז השקית נפלה והתפוחים שהיו בתוכה התפזרו על כל הרצפה. תוך כדי שהוא בכה וסידרנו ביחד את השקית, הסברתי לו את מה שהייתי צריכה לשמוע:
״אין כזה דבר באמת לעשות ״לבד״, אף אחד לא עושה שומדבר לבד אף פעם. אנחנו סתם אומרים שעשינו לבד כי אנחנו כל כך מפחדים להישאר לבד שאנחנו אוהבים להעמיד פנים שבדברים החשובים באמת אנחנו לא צריכים אף אחד כי אז אנחנו חושבים שניפגע פחות אם הם חלילה יעזבו אותנו. אבל אנחנו חייבים ביחד. אנחנו עושים ביחד. אין אפשרות אחרת.
לביא: טוב אז אני אקח רק את הבננות לבד.
התגובה האותנטית שלו הזכירה לי כמה כולנו מפחדים שלא יראו אותנו, הוא פשוט צריך את הקרדיט.
כשהגענו לאוטו נתתי לו אותו: ״כל הכבוד שסחבת את הבננות לבד אהוב שלי.״ אבל בלב חשבתי על האיש שגידל אותן, ומי שעשה את המשלוח לסניף, ומי שעשה לנו חשבון בקופה, וזה בלי לספור את זה שאני ילדתי אותו, אלון ואני מגדלים אותו, הגננות לימדו אותו- לכמה אנשים כבר הגענו שהביאנו עד הלום?
אנחנו תוצר של הסביבה שלנו. אפשר לחגוג ביחד את הניצחונות ולהכיל את הפגיעות של התלות שלנו זה בזה.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Aleksandr Barsukov on Unsplash
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
