פרדיגמת הביטחון

איראן מאיימת על ישראל, 

ישראל תקפה את חיזבאללה ״איפה שכואב״, 

שרי ממשלה רבים אחד עם השני ויוצאים בהצהרות גדולות על ביטחון, 

חייל יפה שנהרג. 

ועוד אחד, 

ועוד אחד, 

ועוד אחד

וגם עוד אחד. 

פנים מתחלפות של חטופים שעוד שם וידיעות על כאלו שחוזרים בשקית, 

ביטול השיחה על היום שאחרי, עדויות על אונס. 

זהו נוף הידיעות אשר פוקדות אותנו מדי יום, 

ובשלב מסוים התודעה כבר ממסכת את עצמה, כי אי אפשר להכיל, כי לא ניתן לקלוט. 

אבל מידיי פעם, ללא התראה מוקדמת, קורה משהו שפותח אצלי את החריץ, שפורץ את ההפרדה ביני לבין המציאות ומכבה את הוויסות.  

השבוע זה היה הריאיון עם שרון אלוני קוניו, שנחטפה עם בעלה דוד ובנותיה בנות השלוש- אמה ויולי. 

בריאיון היא שיתפה שכשחטפו אותם, אמה בת ה3 הופרדה מהם לתקופה מסוימת. 

כבר בשלב הזה הלב שלי נפל לתוך הרחם, כאילו עברתי הרגע אירוע של הפרדת שילייה.  

ואז..(היא המשיכה לשתף) יום אחד בשבי,  אחרי ימים ארוכים מנשוא שאין לה מושג מה עלה בגורל בתה בת ה3, 

פתאום החזירו לה את אמה תוך כדי שהיא צורחת ומתקשה להירגע. ואז שרון הרגיעה את בתה עם שיר שנהגה לשיר לה. ומאותו רגע הם היו ביחד, עד שחזרו לישראל. אבל בעלה דוד עוד נשאר בעזה. 

סיימתי לקרוא את הריאיון אבל המחשבות על תחושת התלישות לא עזבו אותי: מה אמה בת השלוש הייתה צריכה לחוות כשנקטעה כל המציאות שהיא הכירה, איך העולם נעצר לחלוטין כשנקטע החיבור בינה לבין המשפחה שלה במשך ימים שייצרבו לה לנצח בתודעתה הרכה. המיסוך שלי לא עבד אחרי הריאיון הזה, היה באג במערכת ההדחקה. 

נועה ברקת חשפה אותי בקורס שלה לאראלה שדמי, שבספרה ״מורשת האימהות״ מגדירה מחדש את מושג הביטחון. אראלה, שבעברה גם הייתה שוטרת, מזכירה שביטחון מלא הוא הרגע בו תינוקת מונחת בחיק אימה ונרגעת. זהו רגע הביטחון הטהור ביותר שבנאדם יכול לחוות. ואיך אנחנו יודעות כשמדובר בביטחון? כי בביטחון אמיתי מערכות ההגנה נרגעות והאדם חווה מצב פיזיולוגי רגוע. ביטחון אמיתי מאפשר לנו לגדול, ללמוד ולהתאושש. ביטחון אמיתי מאפשר לנו שיתוף וקהילה במקום יחסי כוחות. זה הביטחון האמיתי. לא יכול להיות שביטחון אמיתי כולל מציאות במסגרתה ילדים בני 19 (כן, הם ילדים) צריכים למות בכמויות כאלו. זוהי לא מציאות שאני אי פעם אצדיק. חיי אינם שווים יותר מהחיים משל החיילים שנופלים בקרב.  

כשחזרתי מועידת האקלים ישבתי במטוס שורה לפני ילדה עם צרכים מיוחדים, במשך שעה וחצי היא לא הפסיקה לצרוח ולבכות להוריה והרעידה את כל המטוס. הבכי שלה לא היה כמו בכי של תינוק וגם לא כמו יללות של פעוטה, זה היה בכי קורע לב, זעקת כל מה שחי בקעה לה מתוך הריאות. היה נראה שהגירויים של המטוס הכבידו עליה והוריה עשו כל מה שהם יכולים כדי לעזור לה להתווסת: הם כיסו את כל המשפחה עם סדין גדול כדי לייצר חיץ בינה לבין המציאות, הם השמיעו לה משהו באוזן, הם חיבקו אותה, הם שרו לה שירים- והיא המשיכה לצרוח בקולי קולות מעומק הריאות. כששמעתי אותה יכלתי לזהות בתוכי את מערכות המיסוך ש״מתפקדות היטב״ באופן אוטומטי, בשימת החיץ ביני לבין המציאות.  עבורי לא מכביד להיות במטוס מלא נוסעים, המערכות האלו שומרות עלי- אבל הן גם מעוורות אותי ומסתירות לי את כל מה שלא מסתדר עם המציאות שמסביבנו:  אני יודעת שאם לא היה החיץ הזה גם אני הייתי צורחת ככה כל היום. 

כי המציאות הזאת מצדיקה זעקה מכל הריאות. 

זעקה לביטחון, הביטחון האמיתי, זה שמאפשר לילד לנוח בחיק של אימו. 

אז מה אפשר לעשות? לא יודעת עדיין, אבל זאת שאלה שאנחנו חייבות להציף, זעקה שאנחנו חייבות להשמיע, אחרת המיסוך הזה יהרוג אותנו לפני המלחמות. ​

שיהיה סופשבוע רגוע הלוואי, נרקיס. 

משאבי השבוע: 

1.פרק מדהים ומשנה תודעה שפרסמתי אתמול עם עידו פורטל, ששיטת התנועה שלו סחפה מיליונים בעולם ומדבר על חשיבות הגוף והתנועה לימים אלו ועל בחירה ומימוש בחיים. ניתן להאזין כאן. וגם הפרק עם נורית אלדר, על העולם שמעבר הוא משנה תודעה ומדהים. מאזינים כאן. 

2.עדיין נשארו מקומות לאחרונות מדאבליו שרוצות לסגור איתנו את השנה, ניתן להירשם פה. 

3.ציטוט השבוע, הפעם של הלן קלר
״ביטחון הוא בעיקר אמונה טפלה. הוא אינו קיים בטבע, ובני האדם על-פי-רוב אינם חיים בביטחון. הימנעות מסכנות אינה בטוחה יותר, לטווח ארוך, מהתמודדות ישירה עימן. החיים הם או הרפתקה נועזת או לא כלום.