על הדחקה

אתמול עבדתי מ8:00 בבוקר עד 19:00 בערב רצוף, כמעט בלי לבלות זמן עם הילדים שלי. (זה נדיר שזה קורה) 

עברתי משיחה לשיחה לפגישה לפגישה, לעבודה על מצגת ומסמך ועוד מסמך. הופתעתי מכמה אנרגיה יש לי להיות כל כך פעילה מבלי לעצור לנוח, הסברתי את זה לעצמי ב;״טוב אני חייבת להספיק לפני הסופש, אין מה לעשות.״ כששמתי לב מה השעה מיהרתי להספיק להיות חלק מההרדמות ומשם הלכתי ישר ליום הולדת של חברה, בלי לעצור, ממשיכה להסביר לעצמי שאני פשוט חיה את חיי וזה הקצב ה״טבעי״ להם. 

רצה הגורל (וגם רצתה הנפש שלי) וזו לא היתה יומולדת שגרתית; חברתי הביאה מנחה, עשינו שיתוף ואחר-כך גם טקס עם מדיטציה. זו היתה הפעם הראשונה בה נדרשתי בימים האחרונים באמת… לעצור. 

תוך כדי שאני עם עיניים עצומות כל המחשבות התחילו להציף אותי; 

כמה זמן יימשך המבצע הזה? 

איך אני מסבירה ללביא אם תהיה אזעקה באמצע הלילה? 

האם התוכניות שיש לי מחר, מחרתיים ועוד כמה ימים הן רלוונטיות או שבעצם הכל מסוכן ולא אפשרי עכשיו? 

ואז נזכרתי למה הייתי כל כך עסוקה בלהיות עסוקה כל היום- כי אלו בדיוק השאלות שלא רציתי לחשוב עליהן. 

הדחקה היא סוג של מנגנון הגנה – פעילות נפשית המתרחשת באופן לא מודע, במטרה להגן עלינו מפני חוויות של תוכן רגשי המאיים עלינו; זכרונות, מחשבות, ורצונות שאנחנו לא רוצים לפגוש.  

מנגנון ההדחקה הוא יעיל אך יש לו מחיר; הוא דורש השקעה רבה של אנרגיה(שלא הולכת למקומות אחרים), והוא מנתק אותנו מחלקים בתוכינו שבמוקדם או במאוחר יצטרכו מענה וימצאו את דרכם היצירתית לקבל אותו. 

אין לנו שום שליטה על המציאות ההזויה בה אנחנו נמצאים בימים אלו, ומי שמכיר אותי יודע כמה אני שונאת להיות בחוסר שליטה; אבל דבר אחד נזכרתי שכן אפשר לעשות; להאט, ובמקומות מסוימים, איפה שניתן- אפילו לעצור. האטה מאפשרת רגע להכיל את המצב ולהציף את מה שמבעבע אצלינו בפנים.  כי גם אם לא נראה לנו שיש בזה צורך, הגוף והנפש של הרבה מאיתנו זקוקים לזה. 

אף אחד לא באמת מרגיש ״עסקים כרגיל״ בפנים כשבחוץ נשמעת פעילות מטוסים מוגברת וקולות של פיצוצים. ומי שכן- פשוט מדחיק. 

אם יש לכם הצעות לפעילויות שעוזרות לכם להאט ולהכיל, אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה סופשבוע שקט, אמן. נרקיס. 

Photo by Caleb Woods on Unsplash