על מילים טובות
השבוע נסעתי עם אמי לצפון ונהנינו מזמן איכות: צחקנו, בילינו וניהלנו שיחות על נושאים רבים. למרות שאני כבר בת 35, אני עדיין שותה את מילותיה של אמי כאילו הייתי ילדה. ובמקרה הזה זכיתי בלוטו מכיוון שנולדתי לאישה שמרבית מילותיה אלי הן מילים טובות.
מגיל צעיר אני זוכרת את אמא שלי אומרת לי כמה שאני חכמה, מוכשרת, יכולה.
מגיל צעיר אני זוכרת את אמא שלי אומרת לי ולאחיותיי כמה חשוב שנהיה בקשר, שיום אחד אנחנו נהיה החברות הכי טובות ותמיד נהיה שם אחת בשביל השניה. כשאמא שלי היתה אומרת לנו את זה בכלל לא היינו חברות.
היום, אנחנו החברות הכי טובות.
אני מרגישה שאמא שלי בראה את זה שנהיה חברות במילותיה,
ובאותו אופן אני מרגישה שבמילותיה היא בראה אותי חכמה, מוכשרת ויכולה.
לי לא תמיד קל להגיד מילים טובות. אני שמה לב שבעבודה, אני הרבה פעמים מדברת על מה שעוד לא עובד- כדי שנתמקד בלגשר על הפער,
בזוגיות, אני מרשה לעצמי להרבות להתלונן,
ולפעמים כשאני יושבת מול מישהו שיש לו ביטחון עצמי מאוד גבוה, אני שמה לב שיש בי חלק שנמנע מלהגיד יותר מידיי מילים טובות, ״שלא יעוף על עצמו.״
אבל בגלל אמא שלי- אני הולכת נגד הנטייה הזו ומכריחה את עצמי להגיד מילים טובות.
עם הזמן למדתי שהמחשבה ש״מילים טובות יהרסו״ היא לא נכונה, ההיפך הוא הנכון:
כשאומרים לאנשים מילים טובות- הם באמת הופכים טובים יותר.
העיניים שלנו מתמקדות בלמצוא בהם את הטוב, והנשמה שלהם מתמקדת ב להבליט את הטוב שקיים בהם החוצה.
כבר יותר מעשור שאני מעבירה סדנאות- יצא לי לפגוש אלפי אנשים ולצערי כל כך הרבה אנשים לא קיבלו מילים טובות בילדות. לא מקבלים מילים טובות בבגרות. מתקשים לייצר מילים טובות על עצמם גם אם ממש מתאמצים. כשמדברים על ״פריבילגיה״ ופערים של הזדמנויות בין הזולת- זה הפקטור הכי משמעותי שצריך להתמקד בלגשר אותו- האם קיבלת מילים טובות כשגדלת? ואם לא- האם את לומדת כיום לתת אותן לעצמך? האם את מצליחה לבחור בסביבה בה את מקבלת מילים טובות מהאנשים?
ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות הם מצבי תודעה שניתן לבנות גם בבגרות. מחקרים מראים שלמילים יש כוח לבנות לנו כנפיים או לרמוס אותן לחלוטין: מישהו מתישהו לימד הרבה מאיתנו לתעדף את הביקורת, ושרק דרכה אנחנו נהפוך להיות טובים יותר, אבל בינתיים אני בעיקר רואה הרבה אנשים מאד עצובים כתוצאה מהתרבות הזאת. אז בואו נחזיר את המילים הטובות לאופנה, כי הן מפיחות חיים ומייצרות מציאות. ויום הולדת שמח אמא, אני אוהבת אותך.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Elijah Macleod on Unsplash
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
על טיסות ואדמה
הרמתי את המזוודה שלי לתא המטען הפצפון מעל הכסא והתקשיתי להכניס אותה. בינתיים השתרך תור של אנשים שבהו בי תוך כדי שאני נאבקת להצליח, מבלי שחשבו להציע עזרה. בסוף איכשהו המזוודה נכנסה. המטוס המריא. כשהיינו עשר דקות באוויר, המטוס התחיל לרעוד קצת. Turbulence. בטח תכף יעבור.
זה לא חייב להיות ככה
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב. זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
