על הדבש ועל החושך

אתמול גוגל הקפיץ לי אלבום מ2010. בתמונות שונות ראיתי את עצמי ברגעים מהטיול אחרי צבא שלי: מחייכת מערסל, מחובקת עם כמה חברות באיזה גסטהאוס, מרימה כוסית עם חבורה של ארגנטינאים, רוקדת עם ישראלי במסיבה בקנקון, מקסיקו. כמה ימים אחרי שהתמונה הזאת צולמה אגב, הוא שבר לי את הלב. למרות הנופים המהממים ואווירת החופש, התמונות האלו לא עשו לי חשק לטייל, הן בעיקר עשו לי סחרחורת וחשק לעשות מדיטציה. בשיטוט באלבום עלתה בי כל כך הרבה חמלה כלפי עצמי- נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בשנות העשרים המוקדמות, כמה לא הכרתי בערך שלי.  כל כך הרבה אנרגיה הוצאתי על לקבל אהבה מאנשים אחרים, כל כך הרבה בילוי של זמן במקומות שלא באמת עושים לי טוב, כמה נהגתי לשנות את עורי כפלסטלינה, תגובתית לדעתם ולמזגם של אחרים.  

כשאני מנסה להיזכר מהם הדברים שקרו ב13 שנים האחרונות שהפכו אותי לאדם שאני היום, בעיקר עולות לי כל הכעפות שקיבלתי, כל המשברים. כל הפעמים האלו בהן התיאוריה שלי לגבי ״מה נכון״ נשברה כליל והייתי צריכה לאסוף חלקים שונים של עצמי מהרצפה ולבנות אותם מחדש כראות עיני. גם כיום אלו נקודות השבר שבכל פעם מאפשרות לי לדייק את הדרך שלי ולמרות שאני כבר יודעת את זה, עדיין כל פעם שמגיעה אחת כזאת היא מפחידה אותי מחדש. האם לנצח אשאר שבורה ושברירית? האם מתישהו שוב אדע את עצמי ואת דרכי? האם טונה באמת צדק וגם זה יעבור? 

לפני חודש וחצי ייבבתי לאלון תוך כדי שהילדים שלנו איתנו. ״אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מי אני, אני לא מבינה מה אני עושה.״ בזמן שאלון מחזיק אותי ומלטף, הילד שלי בן ה4 שואל:״אמא, את לא מרגישה טוב?״ אני לא נוהגת לבכות ליד הילדים, אבל הפעם כך יצא, לא הבנתי מה עובר דרכי, לא יכולתי אחרת.

לפני שבועיים שלושה, בתיזמון מעניין לכבוד האביב יצאתי מהגל ודווקא אז במקביל יותר ויותר אנשים סביבי משתפים שבנסיבות שונות, הם עוברים דרך תחושות דומות. כשאני שומעת אותם אני שמה לב שגם הם למרות האמונה והבגרות והניסיון מפחדים להיתקע, גם הם נבוכים מחוסר האונים הכרוך בשבר, גם להם חסרים משאבים להתמודד ולא ברור מאיפה אפשר לגייס אותם. גם בהם יש חלק קטן קטן שמפחד שהמצב הפנימי שלהם לא ישתנה. 

זה מפתיע אותי כל פעם מחדש כמה קשה לי להאמין ולבטוח בתהליך של שינוי כשכרוך בתוכו גם חושך ומשבר. באתגר מקצועי, כשמערכת יחסים עולה על שרטון, אפילו באחד קטנטן ויומיומי כשהבית כלכך מבולגן ולאף אחד אין כוח לעשות משהו בקשר לזה. במצבים אלו, אני חווה את התיסכול בעוצמה יותר גדולה בגלל שאני שוכחת את קיומו של השינוי, בגלל שקשה לי למצוא את האמונה שהדברים זזים כל הזמן ואני בדרך למקום חדש ונכון. והנה כולנו מכירים מצבים שבהם העבודה החדשה שבסוף הצלחנו למצוא הרבה יותר מתאימה למידותינו, מערכת היחסים ששוחררה מקלה עלינו, והבית מסודר טוב יותר ממה שהיה, כי היתה לנו שוב פעם הזדמנות לבחור איפה לשים מה.

אז בא לי לזכור להבא שכשאני בתוך החושך, התהליך של הדלקת הפנס, של ליקוט השברים- הוא תהליך של בחירה, של סידור מחדש. הוא מקרב לחיים, הוא מדייק, הוא מתנה. 

בא לי לזכור להתמסר אליו ובמקביל גם לבקש עזרה, לשתף (ואפילו לייבב אם צריך) לסובבים כדי למצוא את הדרך חזרה, כדי לא ליפול עמוק מדי. כי כמו שאיש חכם פעם אמר לי:״כולנו צריכים המון המון עזרה כל הזמן.״ והכל יעבור. וכמו שאמר החכם השני:״נכון,  תישאר קצת מצולק, החיים הם לא סרנגה, לא הכל חלק״ 

שיהיה אחלה סופשבוע. נרקיס. 

Photo by David Gabrić on Unsplash