קצת ענווה לא הזיקה לאף אחד

אין דבר שגורם לי להרגיש מטומטמת יותר מאשר כסף.

לי ולו יש איזה לופ קבוע: אני מתקרבת, מתעניינת, שואלת, דואגת לצרכיו- ואז כשהכל על מי מנוחות אני שוכחת ממנו לגמרי.

לא מרימה טלפון, לא טורחת אפילו להעיף לכיוונו מבט.

וככה שנים אנחנו נעים דרך חשבון הבנק שלי בין נקודות הקיצון של קירבה והכחשה טוטאלית.

אבל הי תיכף מתחילה שנה חדשה- שמביאה התחלות חדשות- לכן החלטתי לעבור בנק ולפתוח חשבון חדש.

כשהגעתי לסניף כולם היו מאוד נחמדים ומקצועיים, אבל הופתעתי לגלות שהטבה ספציפית שהנחתי שיוכלו לתת לי לא מתאפשרת.

מיד פניתי למנהלת של הנציגה שסירבה והסברתי לה כמה שאני מיוחדת,

באדיבות היא הסבירה לי שאני לא. ואז שמתי גבול והכרזתי בריש גלי: בלי ההטבה הזו לא אפתח כאן חשבון (כאילו שסכומי הכסף של חשבון העסק שלי מזיזים להם משהו) והיא המשיכה בסבלנות להסביר לי למה הבקשה שלי אינה אפשרית ושזה לא אישי.  

אז עשיתי מה שאני יודעת:  פניתי למנהלת שלה, והוספתי עוד כמה טיעונים משכנעים, והיא הזמינה אותי לשבת אצלה במשרד, והסבירה לי הכי בסבלנות בעולם למה זה פשוט לא יכול לקרות.

ולצערי אחרי כמה דקות הבנתי שהיא צודקת.

בבושת פנים חזרתי לנציגה הראשונה ממקודם, וניגשתי לחתום על המסמכים לפתיחת החשבון- אותם אלו שהכרזתי שבשום פנים ואופן לא אחתום עליהם.

מאז שהייתי קטנה תמיד אמרו לי כמה שאני מיוחדת.

בשלב מסוים התאהבתי ברעיון.

אני מיוחדת, אז אני אקבל תנאים טובים יותר,

אני מיוחדת, אז תמיד אשבור את הכללים,

אני מיוחדת אז מגיע לי.

עד כדי כך שכשפונים אלי ככה באופן רגיל, אני מסתובבת אחורה לבדוק אם אולי התכוונו למישהו אחר.  

כשניגשתי לחתום היה כבר תור בעמדה שהייתי בה,  אז במהלכו ניצלתי את ההזדמנות להקשיב לאנשים אחרים מדברים עם הנציגים: הם אנשים רגילים- מסתבר שכמוני- בעלי עסקים קטנים ששואלים על מסגרת אשראי, עמלות, ומה עושים אם מאבדים את הסיסמא לאתר.

וכשהגיע שוב תורי הנציגה שמולי נראתה לי אחרת ממקודם.

שמתי לב כמה היא סבלנית ואדיבה.

כמה אכפת לה מהעבודה שלה.

היא נראתה לי אחרת- כי אני לשם שינוי ראיתי אותה באמת.

במקום להסתכל עליה כמישהי שבאה לשרת אותי ואת הדימוי העצמי המדומיין שבראשי, אני רואה אותה כמי שהיא.

והיא הסבירה לי בסבלנות על החשבון ומה אפשרי,

וענתה לי על כל השאלות,

ואני חתמתי וחתמתי וחתמתי.

מזל טוב- נפתח החשבון.

לפעמים הריפוי שלנו מגיע מהמקומות שמצטלמים פחות טוב,

ב״עולב״, בפער שבין הדמיון לחיים, בשיחרור של חשיבות מדומיינת. והכי חשוב כשאנחנו רואים אנשים אחרים באמת, מעבר לדימויים ופוזה, אנחנו יכולים גם לראות את עצמינו.

יצאתי מהבנק בהקלה וגם מרגישה יותר בנוח עם הדבר הגם מופשט וגם ממשי הזה שנקרא ״כסף״.
אני לא מיוחדת, אני בנאדם רגיל, כולנו פשוט מי שאנחנו ולאף אחד לא באמת אכפת מכל השטויות שמסביב אז אפשר לנוח.

הלוואי שיהיה סופשבוע שקט, נרקיס