על גאווה וסיומה של הבושה

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי גברים מתנשקים זה עם זה. 

הייתי בת 14. זה היה במרכז תל אביב ליד הסנטר, הם הלכו עם ידיים משולבות, אחד מהם הניח את ידו על הלחי של השני ואחרי כמה רגעים נישק אותו בפה. לא הצלחתי להוריד מהם את העיניים שלי. זה היה מחזה מהפנט. 

״ככה, באמצע הרחוב?״ שאלתי את עצמי, ״איך הם לא מתביישים?״

זה היה דומה לאיך שהרגשתי בפעם הראשונה שהייתי בהופעת סטנד אפ.  

אדם עומד על במה מול קהל, מספר בדיחות שהתאמן עליהן בעיקר עם עצמו, תלוי לגמרי בחוש ההומור של קהל ונדיבות סאונד הצחוק שלו. תיתכן גם שתיקה רועמת וכישלון גמור. איך הוא לא מתבייש? 

זה היה גם דומה לאחת הפעמים הראשונות שצפיתי בבן שלי רוצה לשחק עם בן דוד שלו. היינו בארוחה משפחתית, ותוך כדי שיש מלא אנשים בסלון, הוא רודף אחריו וצועק לו:״אני רוצה לשחק איתך, בוא לשחק איתי!!! ״לא לוקח בחשבון את אפשרות הדחייה, לא חושב על לשדר לסובבים פאסון, מביע את רצונו החברתי ללא מעצורים. איך הוא לא מתבייש? 

או את הפעם הזאת שראיתי את ביונסה מופיעה על במה במלוא עוצמתה, (איך היא לא מתביישת?)

או את זה שמשתף לפני בחירות שהוא ביביסט בשולחן שיש בו רק שמאלנים, (איך הוא לא מתבייש?) 

או את החברה שאומרת סביב שולחן רב דורי במדינת ישראל ״אני לא רוצה לעשות ילדים״. (איך היא לא מתביישת?) 

כשאנחנו שואלים על מישהו איך הוא לא מתבייש- אנחנו בעצם שואלים: איך אתה לא מתבייש לא להיות כמו הרוב? אנחנו שואלים איך אתה לא מתבייש להיות אותנטי לגבי מי שאתה, ועוד בציבור? 

אני חושבת שהגיע הזמן שנשנה את הטון שנהוג להצטרף לשאלה הזו: במקום נימת נזיפה או בוז באדם הלא מתבייש, אנחנו צריכים להשתמש בנימה של פליאה. 

איך אתה לא מתבייש? וואו!. כמה ניסו ללמד אותך להתבייש, והנה אתה לא עושה את זה. בבקשה תספר לי איך! 

כשאנשים לא מתביישים, כשהם גאים במי שהם באמת, זה מהפנט אותנו לגמרי. 

אני רוב הזמן מתביישת, אבל לרגעים בהם מצליחה להתעלות מעל הבושה ולהיות מי שאני, גם אם זה מאוד מוזר ולא נהוג, קורים בחיי רק דברים נפלאים. אין לי ספק שהספר ״אשה חיה״ מצליח ומגיע לאלפי אנשים בזכות זה שהסכמתי להפסיק להתבייש. 

מצעד הגאווה (שמתקיים היום) מסמל עבורי משהו רחב הרבה יותר מהעדפה המינית. 

הוא מסמל את סיומה של הבושה, את הזכות להיות מי שאנחנו, את החשיבות שנפסיק להסתתר ונקבל את כל השונות שנמצאת בתוכינו; מינית, נפשית, חיצונית ומחשבתית.

ברנה בראון פעם שיתפה בהרצאה את ההבדל שבין בושה ואשמה: בושה מתייחסת למי שאנחנו- ״מי שאני זה לא בסדר״, בעוד אשמה מתייחסת להתנהגות שביצענו ״מה שעשיתי הוא לא בסדר.״ 

קשה לתפוס כמה אנחנו מפסידים מהפנמת והנחלת הבושה: כמו שסיימנו עם הקניבליזם, אפשר גם שנתקדם הלאה מהבושה. 

יש לנו הרבה ללמוד מהקהילה הלהט״בית- הלוואי שיתקיים מצעד גאווה על כל תחום: על התמודדויות נפשיות, על מצב סוציו אקונומי, על דימוי גוף- על כל מקום בו אנחנו כבני אדם שונים זה מזה-  בואו נוסיף מימד של חגיגה צבעונית מלאת שמחה. 

בואו נפסיק להתבייש .

שיהיה אחלה סופשבוע, ושכולנו נהיה גאים. 

נרקיס. 

Photo by Yoav Hornung on Unsplash