על להסתכל לדחיייה בעיניים (ולבלות איתה את אחר הצהריים)

על להסתכל לדחיייה בעיניים (ולבלות איתה את אחר הצהריים) 

אין דבר שיותר מפחיד אותי מדחייה. 

הפחד מדחייה משפיע על איך שאני מדברת, על איזה פרויקטים אני מעיזה לעשות, ואפילו על איך שאני מנהלת את הלוז שלי. 

האגו שלי כבר למד ליצור אינסוף מעקפים כדי להימנע מדחיה: אני נותנת לאנשים שסביבי הוראות מדויקות איך להתנהג, אני מתרחקת מסיטואציות מאיימות ושומרת על האמיגדלה שלי מכל משמר.

בתוך הריבוע השמור הזה למדתי לחיות ולקחת רק סיכונים קטנים ומחושבים היטב. באמת שהכל היה תחת שליטה. 

עד שהוא הגיע. 

בכל העולם כולו, וכל מערכות היחסים שבתוכו, יש רק אדם אחד מולו אין לי אפשרות להפעיל אף אחד מהמנגנונים המשוכללים האלה: 

הבן שלי, לביא. 

ואתמול ניסיתי. הייתי בטוחה שהוא כבר ״גדול״ מספיק בשביל שאפשר יהיה לעבוד עליו, התבדיתי. 

יש לי יחסים מאד קרובים עם בני האהוב. ובמקביל, ובלי שום קשר, הוא מאד קשור לאבא שלו.  יש תקופות מסוימות שהוא ממש מעדיף להיות איתו ושקשה לו אם אבא חוזר הביתה מאוחר. לאחרונה אנחנו בתקופה כזאת. 

כבר כמה ימים שכשאני באה לאסוף מהגן, לביא מביע אכזבה, מסתכל על הגננת ושואל בעצב:איפה אבא? אתמול כשזה קרה האגו שלי החליט שזה לא מתאים לו יותר והחלטתי ״לעשות לו שיחה״ (הוא עדיין לא בן שלוש כן? : ) . 

״לביא, אתה יודע שזה לא נעים לי כשאתה אומר ״איפה אבא״ כשאני מגיעה? פעם הבאה שאני מגיעה תגיד:״הי אמא״, ותתן לי חיבוק. אוקי?״ 

לביא הסתובב אלי, מבטו שידר לי שהוא מופתע ממה שאני מנסה לנסות וואחרי כמה רגעים הוא פרץ בבכי. 

״אבא, אבא, איפה אבא? בא לי את אבאאאאאאאאאאאא!!!!!!!״ 

כזה דבר עוד לא קרה לנו. בדרך כלל דקה אחרי המבט המאוכזב והשאלה לגננת הוא שוכח מאבא, אבל עכשיו כנראה כתגובת נגד למניפולציה שניסיתי לעשות - הוא פשוט המשיך לצרוח שהוא רוצה את אבא כל הדרך מהגן(!).

ניסיתי לחבק אותו אבל הוא לא הסכים. כשהגענו הביתה ניסיתי להעלות את אבא שלו בוידיאו מהמשרד אבל זה לא עזר. עברתי לנסות להסיח את דעתו, ושלפתי את כל מה שהיה לי במותן: הצעתי לו גן שעשועים, או שניפגש עם חבר, כשראיתי שאלו לא עובדים עברתי לגו׳קרים: רוצה לראות טלויזיה? רוצה שנלך לקנות שוקו? רוצה שוקולד??? עוגה??? 

כ ל ו ם. הילד לא רוצה כלום. ״אבא, אבא, בא לי את אבא.״ 

בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה להפסיק לנסות לפתור את המצב. עשיתי את הדבר שאני תמיד מנסה לעשות כשלביא מתוסכל: ישבתי מולו והכלתי את מה שהוא מרגיש: זאת המציאות- הוא כרגע עצוב, והוא רוצה את אבא שלו, לא אותי. אני צריכה עכשיו להתחבר לאהבה שלי אליו, שהיא חזקה יותר מהעלבון הצורם שאני מרגישה, ופשוט לבלות זמן עם הדחייה הזאת.

הסשן הזה נמשך 40 דקות(!). 40 דקות בהן הוא לא הפסיק לבכות ולרצות את אבא. ואני תוך כדי המפגש הישיר הזה עם דחייה הרגשתי שאני שורפת בתוכי שכבות של כאב. הרי באותם הרגעים זה לא היה הבן שלי שראיתי מולי- זה היה את כל האנשים שאי פעם אמרו לי שהם לא רוצים לבלות איתי זמן, שהם מעדיפים מישהו אחר, כל אלו שבניתי כבר שנים חומות משוכללות מולן- והנה כולם עכשיו מגולמים בתוך הילד הזה שהוא חלק בלתי נפרד ממני, ואני צריכה פשוט לשהות בזה. 

אחרי כמה זמן שמתי לב שזה פחות ופחות כואב. הכאב לא נעלם, אבל הוא התחיל להיות נסבל. 

אני לא יודעת להצביע על איך זה קרה, ומה גרם לזה, אבל לאט לאט לביא הפסיק לבכות. עד שברגע אחד הוא ניגש אלי והושיט לי את הידיים שארים אותו. כשהרמתי אותו, הוא חיבק אותי וחייך אלי(!) ואז אמר:״אמא, בא לי שנלך לקנות שוקו!״ 

(מזל שהוא שכח מהמסך, העוגה, גן השעשועים והחבר כי אחרת זה היה אחהצ קשוח). 

אז הלכנו לבית קפה ושתינו שוקו. והוא שכח שם מאבא. ואני שכחתי מהדחייה. צחקנו, דיברנו, שיחקנו, נהנינו. 

היינו שני אנשים שפשוט חיים את החיים ועברו ה ל א ה. 

ואני חשבתי כמה טובים יכולים להיות החיים האלו שלנו כאן בלי החומות. 

איך אתם עם דחייה? אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה אחלה סופשבוע ושנפסיק לפחד מלהיפגע. נרקיס. 

Photo by Mason Kimbarovsky on Unsplash