על להיזכר ולבחור לחיות..

אם קיבלת את המייל הזה, יש שתי אופציות: או שנרשמת כדי לקבל אותו, או שמתישהו הכרנו וקיוויתי שתשמח לקבל אותו.הסבר על הניוזלטר נמצא בתחתית המייל. מוזמנ.ת לתת לזה צאנס או מקסימום ללחוץ הסר; אני לא איעלב.... 

השבוע היתה לי שיחה עם חברה ששיתפה אותי שהיא כבר לא מעוניינת יותר לחיות.  

לצורך הסיפור, נקרא לאותה חברה ״סיון״. 

מבחינת עובדות יבשות, החיים של סיון מצוינים: יש לה עבודה, יש לה משפחה, יש לה בית ויש לה אפס דאגות הישרדותיות. 

אבל בכל זאת, היא הסבירה לי, משהו בחוויה האנושית עבורה הגיע לכדי מיצוי. 

סיון היא מאד אינטיליגנטית, מדברת בשפה רהוטה ומספקת הסברים מעמיקים ומאוד משכנעים לתחושה הזאת שלה. 

״אני לא בדיכאון״ היא אומרת לי. ״אני במהלך היום יכולה הרבה פעמים גם לשמוח. פשוט נמאס לי כבר מהמעברים האלה בין עצב, לשמחה, לכעס, לרוגע. גם כשמשהו מצליח אז משהו אחר נכשל. כבני אדם, יש בנו משהו כל כך עלוב וזמני שפשוט נמאס לי ממנו. בא לי לחזור לשם, היא אומרת ומצביעה למעלה, להיות נשמה, להיות רוח, להיות ״מעל״ הדברים האלה.״ 

שמעתי כבר מאנשים נוספים את הכמיהה הזאת לחזור ל"שם". 

חברים שלי שמגדירים את עצמם כרוחניים אומרים כל מיני הערות על זה ש״שם״ יותר שווה. כשאני שואלת מה זה ״שם״ הם מסבירים שזה המקום הזה שממנו הגענו ואליו נחזור, איפה שהכל אחד, שאין נפרדות, שהכל אהבה. שהחיים על כדור הארץ מלאים בסבל ושהם מתים כבר לסיים עם זה. ומה שהכי מעניין זה שהם תמיד אומרים את זה עם חיוך מרוח על הפנים שלהם (!) בדומה לחייל שאומר ״עד מתי?״ על השירות הצבאי שלו ומדמיין את עצמו על חופים בדרום אמריקה בטיול שאחרי.  

כל הכמיהה והאידיאליזציה ל"שם" הזה עלתה אצל סיון אבל  אבל במקרה שלה היה עוד משהו. היה נראה לי שבאמת אין לה יותר אנרגיה להמשיך. שהחיים סוגרים עליה. 

הרבה פעמים כשמשתפים אותי בדברים עצובים, הנטייה הראשונה שלי היא לנסות לתקן. להסביר לסיון למשל למה החיים כן מדהימים, שזה תלוי איך מסתכלים עליהם, שהיא ברת מזל, שבלה בלה בלה בלה בלה. 

אבל הפעם במקום זה עצרתי. ופשוט שאלתי אותה שאלות כדי לנסות להבין את החוויה שלה. 

מה את עושה במהלך היום?   בעיקר סביב הצרכים של הילדים, וסשנים מעטים ללקוחות (היא בהכשרתה תזונאית). 

איך את ישנה?   אני לא כל כך ישנה. אני לא מצליחה לישון כבר תקופה. 

איך עם בעלך? מאד התרחקנו. 

מה כן עושה לך טוב?  אני יכולה לעשות ספורט או להיות עם הילדים ולפעמים אני שמחה., אבל גם השמחה הזאת משעממת אותי, זה הכל משעמם, כל מה שקורה פה בכדור הארץ לא מעניין, לא מוצאת טעם בחוויה המעייפת הזאת בחיים כאן. בא לי כבר להיפרד מזה.  אין לי כוח. 

והיא ממשיכה לדבר, ולדבר ולדבר, שומרת על עקביות ורוגע, עוד רגע גם אני הייתי נסחפת אחריה ומאמצת את הנראטיב שבאמת לא משהו כאן ואיזה נעים יהיה שם, עד שפתאום שמתי לב למשהו.  

״סיון, נראה לי שיש לך טפילים.״ 

״מה?״ 

״טפילים, על התודעה שלך. היה לי את זה גם אחרי הלידה.״ 

"מה זה אומר?" 

"אני לא יודעת להסביר מה המקור של התופעה הזאת, אבל לפעמים נדבקת אלינו לתודעה שרשרת מחשבות שהופכת ללופ. וככל שאנחנו יותר נותנים לה במה, ככה היא מתחזקת, והיא מכפיפה את כל תפיסת המציאות שלנו אליה." 

"מה הקשר לטפילים?" 

 "זה כמו טפיל מנטלי.  שואב מאיתנו את כל כוח החיים, יכולת הבחירה, הצלילות. אני ממש זוכרת את הדיכאון שהייתי בו ואיך יום אחד עצרתי והתבוננתי על הפיזמון החוזר של המחשבות שלי ופתאום שמתי לב שמדובר במשהו חיצוני, זר, שחדר אלי ומנהל אותי". 

"אז איך נפטרת מזה?" היא שאלה, לראשונה מביעה איזשהו עניין מתחילת השיחה

"אני לא זוכרת. אני אנסה להיזכר." 

בניוזלטר הזה אני אשתף את תהליך ההיזכרות. 

בכל שבוע אשתף טקסט אישי שבוחר לחיות, נלחם בטפילים וחוקר תשוקה ואינטימיות.

אחלוק גם תכנים נוספים שיוצרת; וידיאו, פודקאסט וכו. 

המלצות לדברים מעוררי השראה בהם נתקלתי(ספרים, בני אדם, הזדמנויות עבודה) והצעות נקודתיות שלי שעומדות בקנה; סדנאות, הרצאות וכו. 

אם זה נשמע כמו משהו שיכול לתת לכם ערך, אשמח להגיע לתיבת המייל שלכם. 

תודה שקראתם. 

נרקיס. 

Photo by William Bossen on Unsplash