מחשבות על מאבקי צדק.

מחשבות על מאבקי צדק. 

לפני כמה חודשים אלון אסף את הדואר ושלח לי תמונה של מעטפה שקיבלתי מהוצאה לפועל(!). 

מסתבר שפתחו נגדי תיק. 

אני? הוצאה לפועל? מה הקשר? התיק נפתח על ידי החברה הזכיינית של כביש 6 חוצה צפון. 

ישר התמלאתי לחץ ובושה, אני שונאת להיות חייבת, איך פיספסתי את החשבונית? 

מיד חיפשתי כמה עלי לשלם, למי עלי לשלם ואיך אני עושה את זה בהקדם האפשרי. 

בקריאת המכתב, הופתעתי לגלות שעלי לשלם 622 ש״ח(!). כמה חשבוניות כבר פיספסתי? תהיתי לעצמי. נכנסתי לפירוט וראיתי ש450 ש״ח מהסכום הולך לשכר טירחה לעורך דין שהגיש את התיק, והיתר ריביות על תקופת הזמן הארוכה שבה לא שילמתי את חובי. החוב המקורי היה 20 ש״ח(!), משהו לא הסתדר לי. מיד עשיתי גוגל על עורך הדין המייצג, ובאחת התוצאות הגעתי לקבוצת פייסבוק שקוראים לה:״נפגעי כביש 6 חוצה צפון״  נכנסתי לקבוצה, וגיליתי בה עשרות אנשים שמשתפים על מקרה דומה: ללא התראה מוקדמת, מבלי לקבל בדואר רשום את החשבונית,  הם קיבלו תיק בהוצאה לפועל בגובה מאות או אלפי שקלים. 

רובם מספרים על אחת משתי דרכים להמשיך את התהליך: או לצלצל למשרד ולהתפשר איתם על סכום נמוך יותר של תשלום, או להגיש ערר וללכת למאבק בוועדה. תוך כדי שאני קוראת את הפוסטים אני מתחילה להרגיש תחושה של התרגשות מהולה בכעס :״אני אנצח אותם!״ חשבתי לעצמי ״הם יתחרטו שהם אי פעם התעסקו איתי.״ 

דמיינתי כבר את הפוסט בפייסבוק, את האייטמים בתקשורת, את כל אלו שיגידו לי תודה שהצלתי אותם מהכרישים. קראתי בקפידה איך מגישים ערר, והתחלתי בשרשרת מכתבים מהולים בפאתוס. אחרי כמה שבועות משרד עורכי הדין ענה לי. במכתב ששלחו לא היה שום רגש כמענה לפאתוס שלי, וגם המאבק הקולקטיבי שלי למען הצדק לא הזיז להם. הם רק התייחסו לחוק, ובסעיפים מפורטים היטב הראו איך אני לכאורה הפרתי אותו.   אף פעם לא הייתי מעורבת בהליך משפטי, התמודדות איתו דורשת תכונות שאינן טבעיות לי: ענייניות, קור רוח וסבלנות. 

כדי לענות להם על המכתב בצורה ראויה ישבתי עם חבר עורך דין והתייעצתי עם כמה מהאנשים שכבר עברו את אותו מקרה. בסוף כתבתי מכתב טוב ומפורט משפטית אבל זה דרש ממני השקעה של 10 שעות(!). 

10 שעות בהן יכולתי לעבוד על הספר שלי, 

10 שעות בהן יכלתי לבלות עם המשפחה שלי, 

10 שעות בהן יכלתי להתפרנס. 

וזה היה רק מכתב אחד. עוד חיכו לי מכתבים נוספים, והגעה לדיון, שכדי להצליח בו הייתי צריכה להתכונן בצורה מעמיקה. 

השבוע צלצלה אלי העורכת דין מהמשרד המייצג. היא הציעה לי פשרה, 240 ש״ח במקום 622 ש״ח. 

״הורדתי לך כמעט את כל השכר טירחה״ היא אמרה לי, ״זה המקסימום שאני יכולה לעשות.״ 

שהיתי עם זה רגע. שאלתי את עצמי:״אם את מסרבת, מאיפה זה מגיע?״ שמתי לב שקשה לי לשחרר את ההזדמנות להיות הז׳אן דארק של הסיפור הזה. שהרצון להיות ז׳אן דארק מגיע מאגו. 

שיש מאבקים שבשבילם אני אשקיע גם מאות שעות, אבל האמת היא שזה לא אחד מהם. 

שהפשרה הזאת מספיק טובה עבורי, ושהזמן שלי שווה לי יותר. 

איך ניסו ללמד אותי בבית ספר? ״אל תהיי צודקת, תהיי חכמה.״  ובסיפור הזה עשיתי שילוב מסוים של שניהם. 

אני לומדת לאחרונה שהחיים זה בעיקר הבחנה בין עיקר לתפל. 

איזה מאבק חשוב לכם מספיק כדי להקריב בשבילו המון שעות? אם בא לכם לשתף אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 

Photo by Tommy Lisbin on Unsplash