מחשבות על מציאות מדומה

שבוע שעבר היו אצלינו חברים טובים והתחלנו לדבר על עתיד האנושות… ככה,ברגיל.

חברה שלי, שעובדת במשרה מובילה בעולם הטכנולוגיה, סיפרה לנו שיש דיבור בחוגים מסוימים על זה שבעוד כמה שנים בני האדם יעברו לגור בתוך ״סימולציה״. הסימולציה היא העולם שיתקיים בתוך מציאות מדומה, לכל אחד מאיתנו יהיה אווטאר כל יכול שדרכו הוא חי את חייו. בדומה למשחקי מחשב, חוקי המשחק בסימולציה ייקבעו על ידי המפתחים שלה, אך דמיינו שבשלב מסוים בהינף הקשה על מקלדת, או הנדה של עפעף, נוכל לקבל בערך כל דבר שניתן לדמיין אותו. 

עתידנים מסוימים חוזים שבשלב הזה המחשב יהיה מחובר אלינו למוח, כך שהמערכת החושית שלנו תקבל מענה מאד אמין מהחוויות שנעבור בסימולציה, הן ירגישו כמו המציאות. דרך משקפיים או קסדה שנלבש על ראשינו, נוכל במסגרת הסימולציה להקים משפחה, להופיע בפני קהל, לטייל בכל העולם- כל זה מבלי שאפילו נקום מהמיטה. 

תוך כדי שהקשבתי לתיאורי האימה המרתקים האלו, לא הפסקתי לשאול את החברה שלי שאלות. כל מה שרציתי זה שהיא תמשיך לדבר על הנושא הזה עוד.

בשלב מסוים היא עצרה את השאלות שלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי:״את מבינה מה זה אומר?

״מה?״ 

״שככה אנחנו נכחד.״ 

״למה נכחד?״ 

 ״כי למה שבני אדם ירצו לעשות ילדים אמיתיים כשהם יכולים בסימולציה לחיות בעולם בו יש להם ילדים כחלק ממשחק מחשב שמרגיש כמו החיים עצמם? למה שמישהו בכלל יעזוב את הבית וייצור דברים אמיתיים?״ 

״זה נשמע נורא״ הסכמתי איתה ״ ומה אנשי הסימולציה אומרים על מה שהרגע אמרת?״ שאלתי. 

״הם אומרים שזה לא כזה נורא שהאנושות תיכחד. זאת המשמעות של אבולוציה-קידמה״ 

יום למחרת היה אצלינו בבית חבר אחר. גם הוא עובד במשרה מובילה בעולם הטכנולוגיה בתור מתכנת.

התחלתי לדבר גם איתו על הסימולציה, הנושא החדש האהוב עלי. 

״אתה חושב שזה באמת יקרה?״

״יש מצב גדול שכן״ 

״ואתה מבין שזה אומר שככה נכחד?״ שאלתי משחזרת את מה שחברה שלי אמרה לי אתמול, כאילו חשבתי על זה בעצמי. 

״כן. זה לא נראה לי כזה נורא.״  הופתעתי. 

״ומה עם הילדים שלך? איך אתה מרגיש עם זה שהם יחיו בעולם בו הם לא יקומו מהמיטה והכל בו קורה בכאילו?״

״לא יודע, אם הם שמחים, מה זה משנה אם זה בכאילו או זה אמיתי? מה זה בכלל אומר שמשהו הוא אמיתי?״ 

כל השבוע נשארתי עם המחשבה הזאת. 

חשבתי על הדור של ההורים שלי, שתמיד מתארים לנו בהתרפקות את העולם בימים שבו גדלו: כשלא היו פלאפונים, כשהם היו צריכים לדעת את הדרך בלי waze, כשהם דיברו עם החברים שלהם רק כשראו אותם פיזית, כשהם התעדכנו חדשות פעם אחת ביום. 

ואז קפצתי עוד הרבה הרבה אחורה. 

חשבתי על הציידים לקטים. שאספו את המזון, שהדליקו את המדורה, שהסתדרו עם החיות. 

דמיינתי את עצמי מגיעה מהעתיד, פוגשת את הציידים לקטים ומספרת להם על העולם הזה של 2020: בו אנשים צמודים למסכים, בו יש קבוצות מפולגות בחברה, בו יש מגיפה וכולם מחכים לחיסון צמודים לזום, בו יש במדינה שלנו בחירות אחרי בחירות אחרי בחירות. 

בדמיוני הם מקשיבים לי, תוך כדי שהם אוכלים עשבים, ולא שואלים שאלות. 

״נו, מה דעתכם? מה אתם מרגישים כלפי הכיוון שאליו העולם הלך?״ 

״זה לא נראה לנו כזה נורא.״ הם ענו והמשיכו לאכול את העשב. 

תמיד היה לי קשה להתמסר לקדמה.

Photo by Alexander Sinn on Unsplash