אני לא רוצה לשחק איתך‎‎

ערב אחד השבוע אלון שאל את לביא מי החברים שלו בגן. לביא התחיל להגיד שמות ושמנו לב שהוא לא הזכיר ילד שהיינו רגילים שהוא היה מדבר עליו הרבה. נקרא לו לצורך הסיפור דניאל. 

״ומה עם דניאל?״ אלון שאל. 

״דניאל לא רוצה לשחק איתי.״ 

״איך אתה יודע?״ 

״כי כשאני בא לשחק איתו הוא אומר לי את זה.״ 

לביא לא דיבר בטון עצוב או דרמטי, הוא פשוט ענה בצורה עניינית לשאלת אלון. 

אבל כמובן שאני מיד הרמתי טלפון לגננת. : ) 

״שמעתי שדניאל לא רוצה לשחק עם לביא.״ אמרתי בדאגה. 

הגננת הסבירה לי שבגיל הזה הם מתחילים לחקור יחסים חברתיים, שיש ללביא מלא חברים בגן וגם הוא לפעמים לא רוצה לשחק עם חלקם, ומעל הכל: אין עדיין בגיל הזה איומים חברתיים על ילדים אז אין לי בכלל מה לדאוג. 

״הם לומדים עכשיו משהו ממש חשוב, איך להכיל את זה שמישהו לא רוצה לשחק איתך.״ הגננת אמרה. 

״אז איך מכילים את זה באמת?״ שאלתי, הפעם בשביל עצמי. 

״תראי, דבר ראשון אני מזכירה להם שהם יכולים לשחק עם כל הילדים שכן רוצים לשחק איתם, לא צריך להתמקד באלו שלא.״ 

״נכון מאד״ עניתי בקול, אבל בלב הוספתי;״אבל אלו שלא רוצים לשחק איתנו הם יותר מעניינים.״ 

״דבר שני״ הוסיפה הגננת ״אנחנו מסבירים להם שזה לא אישי. הילד לא רוצה לשחק מהסיבות שלו, זה לא קשור בהכרח אליהם.״ 

״לגמרי״ הינהנתי. ובראש נזכרתי בכל הפעמים בהן זה היה כל כך אישי; שאני לא רציתי לדבר עם מישהו כי לא היה בא לי על האנרגיה הספציפית שלו, כשמישהי לא הזמינה אותי כי חשבה שאני אישית לא מתאימה לסיטואציה.״ 

״בנוסף״ אמרה הגננת ״זה מאד דינאמי, יום אחד מישהו לא רוצה לשחק איתך, יום אחר הוא החבר הכי טוב שלך. אז אין מה להיתקע על הגדרות.״ 

״לגמרי״ עניתי לה, אבל התחילו להציף אותי בבטן זכרונות של תחושת הדחייה, כמה היא כואבת, שכל מה שאנחנו רוצים זה רק לשנות את מה שגרם לה באותו הרגע מבלי לחכות ליום אחר בו המציאות תשתנה. 

״חוצמזה שאחד הדברים הכי חשובים לזכור״ היא הוסיפה ״זה שהם תמיד יכולים לשחק עם עצמם! היחסים עם עצמם זה העוגן הכי משמעותי שיש להם.״ 

״חד משמעית!״ הדהדתי אותה. וחשבתי כמה טובה אני בלבלות זמן עם עצמי, ושלאחרונה לא ממש יצא לי לעשות את זה, וברוח המחשבה הזאת נעמדתי להביט בראי, אשר ממנו עיניי הביטו בי חזרה ושאלו אותי; הלו? מה קורה? איפה היית? 

״ודבר אחרון״ היא אמרה לסיכום ״עדיף שהם ילמדו להתמודד עם דחייה בגיל 3, מאשר שיצטרכו בגיל מאוחר יותר. אחר כך כשאנחנו בוגרים זה יכול לשאוב לנו מלא אנרגיה.״ 

״כן, את ממש ממש צודקת.״ עניתי. 

בסיום השיחה זה כבר היה ממש ברור שהילד בן 3 שבבית שלי הוא בסדר גמור, זו הילדה בת 3 בתוכי שמבקשת את הריפוי. ויפה שעה אחת קודם. 

איך אתם מתמודדים עם זה כשמישהו לא רוצה לשחק איתכם? אשמח לקרוא. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 

Photo by Anna Kolosyuk on Unsplash