אתמול היתה לי יום הולדת.

אני בת 33. 

לקראת המאורע עשיתי סדר בבית וקראתי ביומנים שלי מלפני 10 שנים: 

קראתי קטע שכתבתי על מלא רעיונות שמעניינים אותי והאתגר לבחור ביניהם, קראתי קטעים על אנשים שמבלבלים אותי, אנשים שמעניינים אותי, ואנשים שנעלבתי מהם. 

קראתי שאלות שהיו לי על העתיד: מתי כבר אמצא כבר בן זוג?, איפה נכון שאגור?, ואיך אצליח להתפרנס? 

אחרי חצי שעה של קריאה הגעתי למסקנה החותכת: 

למרות שמאז מצאתי בן זוג, דירות לגור בהן ופרויקטים להתפרנס מהם: עברו יותר מעשר שנים ואת אותם הסרטים, בעוצמות משתנות, אני עדיין אוכלת.  

33 זה כבר אדם בוגר לכל הדעות, אבל השבוע למשל נעלבתי מכמה חברים שלא הזמינו אותי להשתתף באיזו יוזמה חדשה, כאילו הייתי בת 3: בכיתי, הרמתי את הקול, עזבתי קבוצות וואטסאפ. 

המורה שלי לזאזן אומר שאם אני רוצה להבין למה אני מתנהגת עכשיו בצורה מסוימת, אני צריכה להתבונן על העבר שלי, כנראה איפשהו בגיל קטן קרה לי משהו באיזה ארגז חול שעד היום ממשיך לנהל אותי. 

הרגעים האלו בהם התודעה של הילדה הפגועה שבתוכי מתחילה לנהל את ההצגה הם כאוס אחד מוחלט: לא מעניין את אותה ילדה איך היא תיראה ולא מה שהגיוני ונאור. כל מה שהיא רוצה זה שיכירו בצרכים שלה ושיעשו את זה עכשיו. כל כך הרבה ימים בשנה הצרכים שלה מודחקים, שעד שהיא מעיזה לפתוח את הפה, היא לא מוכנה שישתיקו אותה ויסבירו לה איך נכון להתנהג. 

זה לא טריוויאלי בעיני המעבר הזה שאנחנו נדרשים לעשות מילדות לבגרות: מה נסגר עם כמויות הבירוקרטיה? לפעמים אני לא מבינה מאיפה אני אמורה לזכור לעשות טסט לאוטו, לשלוח את הילד שלי עם כל הדברים לגן, להתעדכן בנהלי הקורונה, ולשלם לכל הספקים של העסק שלי בזמן?. כשאני לוקחת חלק בשיחות בהם אני או חבר מדברים על כל מה שעוד לא מסתדר, בא לי רגע להנמיך את הווליום של השיחה ולצעוק: חכו שניה, תעצרו הכל! אתם קולטים את כל הדברים שאנחנו כן מספיקים ומצליחים לעשות בתוך המציאות הזאת? זה בלתי נתפס!!! 

כשאני פוגשת ברשתות החברתיות מישהו שאני מכירה מהילדות, אני משוטטת בפיד שלו ומנסה להבין איך הוא חי היום: ממה הוא מתפרנס, מהם תחומי העניין שלו, האם הוא מתבטא? כשאני מוצאת דמיון כלשהו בין דמות הילד לדמות המבוגר, זה תמיד ממלא אותי ברוגע-יש גם מקום לילדים בעולם. 

הילדה הקטנה הזאת שבתוכי, אמנם היא עושה בלאגן, אבל היא גם מבינה איזה עניין. בכל פעם שאני הולכת אחרי הרצונות שלה, מטופשים ככל שיהיו, אני מרגישה שאני באמת חיה. ואז היא מרגישה קצת יותר בטוחה, ואז אני כבר לא עוזבת קבוצות וואטסאפ. 

אני לא אוהבת להודות בזה, אבל כשאני מצליחה לרגע להפסיק להזדהות עם כל הדברים שקורים, אני שמה לב שכל האירועים בחיים שלי מתנהלים במחזוריות: זה אותו שיעור שמנסה שאני אלמד אותו שוב ושוב ושוב, ושוב. הקונטקסט והדמויות מתחלפות, אבל ברוב הפעמים התגובה שלי נשארת אותו דבר. 

כשהתגובה שלי משתנה מעט, אפילו טיפ טיפה, זה פותח עבורי מציאות חדשה לחלוטין. 

כשקראתי ביומנים שלי יכולתי ממש לראות את זה, דברים קטנטנים ששיניתי מאז עשו את כל ההבדל. 

כמו למשל שעכשיו אני כבר לא מרגישה צורך שכל בני האדם כולם יאהבו אותי, רק הרוב : ) אני יודעת להכיל שיש כמה שלא.  או שעכשיו כבר אין לי הפרעות אכילה ואני כבר לא מסתכלת שעות במראה לראות אם השמנתי! וגם ירדה לי משמעותית האובססיה של להשוות את ההישגים שלי להישגים של אנשים אחרים. 

השינויים האלו לא קרו מעצמם, הם נבעו מהחלטות קטנטנות שלקחתי שפתחו איזה שער למציאות חדשה בעתיד. 

בלימודי זאזן גם מדברים על העתיד: 

כמו שכדי להבין למה אני מתנהגת בצורה כלשהי עכשיו, אני צריכה להתבונן על העבר, 

כדי שאוכל לחזות מה צופן לי העתיד, אני צריכה להתבונן על איזה אדם אני עכשיו, בהווה.

הבחירות שלי בהווה מעצבות לי את העתיד. 

אז עכשיו, בהווה, בגיל 33, אני בוחרת לקבל את הילדה הקטנה שבתוכי. לחבק אותה, להפסיק לפחד ממנה, להקשיב לרעיונות ולרצונות שלה, כדי שהיא כבר לא תרגיש שהיא צריכה לצעוק. 

אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את האנושיות שלנו, אני אוהבת לגדול ובא לי לשחרר השנה מעט מהרצינות התהומית הזאת שאמרו לנו שקיימת בלהיות אדם מבוגר. 

אני לא יודעת לאיזה עתיד זה יוביל אותי, אבל מהמרת שלכזה שהוא טוב יותר.

שתהיה אחלה שנה. 

Photo by Sagar Patil on Unsplash