על פיגועים, על הקרבה, על מפעלי חיים

״כולם בסדר?״ ״תל אביביים תעשו סימן״ ״יריות בדיזינגוף״- הודעות עם נוסח זהה בעשרות קבוצות וואטסאפ שונות. שיחות טלפון לחברים ומשפחה שלא ענו בניסיון לגייס שליטה בכאוס. שתי חברות כותבות לי שהן נמצאות כרגע בתוך דירות של אנשים זרים,מחכות שיעדכנו שמותר לצאת. 

קראתי בYnet שברגע שהתחיל הירי ואנשים הבינו מה קורה, אלו שנשאו נשק קמו והתחילו לרוץ לעבר המחבל. מעניין מה עובר בראש לאדם בזמן שהוא רץ לעבר מחבל, תהיתי לעצמי. האם הוא חושב על המדינה? על המשפחה שלו? האם הוא בכלל חושב? המוכנות להקריב חיים מעוררת בי הערכה עמוקה. אלו הגבורה וההתמסרות שעל בסיסן יש לנו מדינה לחיות בה; ולא רק בעקבות מלחמות עקובות מדם, אלא גם בזכות ״מלחמות״ יצירתיות; אנשים שמאמינים שיכול להיות פה טוב, שהקדישו את כל חייהם בשביל לבנות פה דברים בעלי ערך למען הכלל. 

השבוע שרת החינוך הודיעה כי מריומה קליין, מייסדת בית השנטי, תקבל את פרס ישראל בתחום מפעל החיים. 

עמותת בית השנטי מסייעת לנוער בסיכון: שיטת הטיפול שפותחה בעמותה מיושמת בשני הבתים החוסים שהקימה, אליהם נקלטו בני נוער שנפלטו מכל מסגרת אפשרית. העמותה הוקמה לפני 38 שנה, ומאז עברו בתוכניות שלה 60,000 ילדים ובני נוער. 

מהאומץ של מריומה התפעלתי לראשונה כשביקרתי בבית השנטי במדבר:איזו יצירה מפוארת, כמה יופי והוד: אמפי, תצפיות, כיתות, חוות סוסים, בריכה טיפולית, המקום נראה כמו נווה מדבר של ממלכה יצירתית ואוהבת אדם מתקופת התנ״ך. כשדיברתי עם אחת מנשות הצוות הוותיקות, היא הסבירה לי שזה חלק מהגישה הטיפולית: כשהילדים רואים כמה השקיעו בשבילם, זה מעורר גם בהם רצון להשקיע בעצמם ולצאת מהחושך שהם נמצאים בו. ״מה, כל זה רק בשבילי?״

זה דורש אומץ גדול ללכת על משהו עד הסוף, לתת לו את כל מה שיש בתוכך כדי שיהפוך להיות הביטוי הכי יפה של עצמו. להסכים למות למענו, לתת עבורו את חייך. 

ברובד העמוק, האדם שמסכים לרוץ לעבר מחבל והאדם שנותן הכל בשביל לממש חזון חברתי, פועלים בעיני מאותו מקום. שניהם פועלים למען החיים; אחד מציל חיים, השני מייצר אותם, 

אחד מגן על הבית, השני בונה אותו, 

אחד מתמודד עם הפחד מהמוות, השני עם הפחד מהכישלון. 

שניהם לוחמים למען הכלל. 

הרב טברסקי אמר שאנחנו טועים לחשוב שאנשים מסכימים להקריב בשביל מי שהם אוהבים, אבל האמת היא הפוכה; אנשים אוהבים את מי שהם הקריבו בשבילו. ההקרבה היא זו שמייצרת את האהבה ולא הפוך:ההסכמה לתת את כל מה שיש בתוכינו עבור משהו אחר, בין אם זה מיזם, מדינה, קהילת אנשים או אדם בודד- היא המייצרת אהבה. וזו האהבה שבונה מפעלי חיים, מגדלת ילדים, מקימה מדינות ומסכימה למות בשביל להציל חיים. 

תחושת הייאוש בימים אלו נמצאת בכל פינה: ״המצב נורא״, ״מה יהיה״, ״איזה סיוט״. והמציאות באמת נראית כרגע כמו חלום בלהות: הקורבנות שנגבים מגל הטרור הזה, הטראומה, החרדה וחוסר האונים. אבל אנחנו חייבים לזכור שבכל פינה שבה יש חושך גדול, יש אנשים שנושאים לפידי אור ענקיים: הם מצילים חיי אדם, הם מייצרים פתרונות לבעיות שנוצרו, הם בוחרים באהבה. זוהי תנועת המטוטלת של החיים וזה כל מה שיש לנו לעשות בפגישה עם החושך. 

איפה המחשבות האלו פוגשות אתכם? ואיך אתם מרגישים כרגע? אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה סופשבוע בטוח ושקט, נרקיס. 

Photo by Timon Studler on Unsplash