בלוג
ומחשבות
כל יום שישי אני כותבת לכם מייל עם מחשבות מהשבוע שחלף, רעיונות לשיפור החיים, ולינקים שימושיים.
על אשליית השליטה
אתמול בלילה כבר שכבתי עם עיניים עצומות בחדר עד שנזכרתי. *יט… לא נעלתי את הדלת. מיד זינקתי מהמיטה ועשיתי את הסיבוב נעילות הקבוע; דלת, חלונות, וילונות. כשחזרתי לחדר חשבתי לעצמי שזה משעשע כמה אני מרגישה רגועה כרגע כשבפועל ההגנה שניתנת לי מהפעולות האלו היא אשליה מוחלטת.
על העתיד
בכל לילה בשבועות האחרונים אני עושה את אותו הדבר: שואבת חלב תוך כדי שאני צופה בפרק (נטפליקס). אתמול הפרק היה כל כך מעניין שהייתי חייבת להמשיך לעוד אחד. גם הפרק הנוסף היה כה מרתק שברגע שהוא נגמר מיד לחצתי פליי. אפילו המנכ״ל של נטפליקס הודה פעם בהרצאה שהאויב הגדול ביותר של העסק שלהם הוא: ״שינה״ והנה אני הוכחה חיה לתיזה שלו.
על חורים וחורין
השבוע נסעתי לחופשה משפחתית בדרום הארץ. העברנו חמישה ימים בלהיות יחד, בלאכול, בללכת לבריכה, בלשחק עם הילדים, בשוב לאכול ובשוב ללכת לבריכה. בחופשות אין בעיות, אין סידורים ואין אמביציות. הלוז מרווח, האנשים נעימים והנוף משגע. ותמיד דווקא בהן, אני זוכה לפגוש ״אותו״ פנים מול פנים. כשהכל רגוע ופסטורלי מסביבי צורתו ברורה לי במיוחד; אני מדברת על החור.
על לנסות לעשות רושם
לפני כמה ימים נתקלתי במישהי שלא ראיתי כמה חודשים. כשהתעדכנו אחת עם השניה, היא שאלה אותי כמה עותקים של הספר ״אשה חיה״ נמכרו כבר. מכיוון שאותה אישה הייתה מעורבת בהוצאה לאור של הספר ומכיוון שאני מעריכה אותה, היה לי חשוב שהתשובה שלי תעשה עליה רושם טוב. לכן...שיקרתי. עיגלתי את המספר למעלה בכמה עותקים כדי שיישמע יותר טוב. בהמשך היום הרגשתי רע עם השקר הזה, אז צלצלתי אליה ושיתפתי אותה, ומהתגובה המקסימה שלה הרגשתי שהיא בעצם ידעה שעיגלתי, היא לא הייתה צריכה את הוידוי שלי.
על פיגועים, על הקרבה, על מפעלי חיים
״כולם בסדר?״ ״תל אביביים תעשו סימן״ ״יריות בדיזינגוף״- הודעות עם נוסח זהה בעשרות קבוצות וואטסאפ שונות. שיחות טלפון לחברים ומשפחה שלא ענו בניסיון לגייס שליטה בכאוס. שתי חברות כותבות לי שהן נמצאות כרגע בתוך דירות של אנשים זרים,מחכות שיעדכנו שמותר לצאת.
על דיכאון אחרי לידה בשילוב ענני אהבה ואופוריה. או במילים אחרות; על חוויית ההורמונים בגופי ונפשי.
״אמא, למה את עצובה?״ ״אני לא יודעת״. הוא לא זוכר שזה היה ככה בדיוק גם כשהוא הגיח לעולם. ״איך את?״ כולם שואלים. כשאני מרגישה ככה, רק מידי פעם אני אומרת את האמת.
על תקשורת מקרבת
בתחילת השבוע אלון חזר לעבוד ונכנסתי לפרק חדש בחופשת הלידה: אני ואגם ״נגד העולם״, כאשר היום שלנו כולל הנקה, חיתולים ושינה. המעבר ללחיות לצד אדם שהולך כל יום למשרד ונמצא באנרגיה של עשייה, בזמן שאני נשארת בבית, מאתגר עבורי מכמה סיבות; קודם כל אני מתגעגעת אליו. לפני רגע היה לי ולאלון מלא זמן ביחד, עם שגרה נוחה ושפע של זמן זוגי, ופתאום כל התשומת לב שלנו הולכת לילדים ואין לנו זמן לשיחות שהן לא על לוגיסטיקה.
על ה״פומו״
פורים הגיע, ואיתו התחפושות והסיבה למסיבה. אף פעם לא הייתי חיית מסיבות אבל אחרי האומיקרון וההריון, השנה הגעתי לחג עם חסך. לשמחתי, שכנים שגרים שתי דקות מאיתנו עשו מסיבה. החלטתי להיות קלילה וזורמת ולקפוץ לשם בין ההנקות. המסיבה היתה מקסימה ומושקעת, פגשתי אנשים אהובים שלא ראיתי מלא זמן, וכולם הרעיפו עלי שבחים;״איזו תותחית שהגעת״ ״איזה מדהים שאת ככה פחות משבועיים אחרי״ ועוד. אבל למרות שהכל היה כל כך תומך בסיטואציה, לא הצלחתי להתעלות מעל העייפות: בזמן שעשיתי סמול טוק או רקדתי, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זו ההנקה הבאה שלי והשינה שתגיע אחריה. אחרי זמן קצר כבר הייתי צריכה לחזור לאגם והיה לי ברור שהקשר ביני לבין מסיבות כרגע פשוט לא קיים. בהליכה הביתה תהיתי לעצמי מה היה הכוח שהוציא אותי מהבית בכזאת נחישות עשרה ימים אחרי לידה וגרם לי לערפל לגמרי את המודעות העצמית שלי?
שבוע שעבר ילדתי
זו הפעם הראשונה השבוע שהידיים שלי מחזיקות מחשב ולא תינוקת. שישי בבוקר, בדיוק סיימתי להניק את אגם ואני מתבוננת על המסך הלבן של המחשב שלי. כל מה שעולה לי בראש זה השתקפות של אותו מסך לבן. על מה כבר אפשר לכתוב בשבוע שכזה? על המבט בעיניים שלה שמשכיח ממני את כל העבר, על השינויים ההורמונליים שאני מנסה לחוות כמו המשך של הצירים, על לידה שבה חיבקתי באהבה ובעונג את הכאב כי זכרתי שהמעבר דרכו יפגיש אותי עם האישה המשמעותית בחיי.
על המתנה וזמן
לפני כמה שבועות כשידעתי שאני מתקרבת למועד הלידה המשוער, נזכרתי בתקופה המקבילה בהריון הקודם שלי. אני זוכרת שכבר משבוע 38 רציתי כבר להיות אחרי, ומהרגע שעברתי את המועד כל יום תיסכל אותי יותר ויותר. ״למה זה עוד לא קורה?״ הייתי שואלת את כל מי שהיה מוכן לשמוע אותי מתלוננת ומעצימה עוד ועוד את התחושה בתוכי של ״עד מתי…אני לא יכולה לסחוב יותר.״ את אותה גישה מתסכלת בדיוק הבאתי גם ללידה שלי- אני זוכרת את עצמי חושבת מתי כבר הצירים יעברו, מתי כבר הפתיחה תתקדם, מתי כבר כל זה ייגמר- למרות שבאופן אובייקטיבי יחסית ללידה ראשונה הלידה שלי היתה קצרה יחסית.
על מזג האויר והמזג שלנו
בשגרת היומיום אני רגילה לקצב דיי גבוה: אני מדברת עם המון אנשים, מבצעת שלל משימות, עוברת ממקום למקום למקום. אני רגילה לכך שמצב הרוח שלי משתנה מספר פעמים במהלך היום ובדרך כלל אני מצדיקה את איך שאני מרגישה בהתאם למה שקורה בעולם החיצוני: מה ההוא אמר לי, האם הצלחתי להשיג את הדבר הזה שרציתי, או כל פער אחר בין המצוי לרצוי.
על התמודדות עם פחדים
לפני כמה ימים לביא ביקש לצפות בקטע מהסרט מדגסקר. הוא כבר צפה בעבר בכל הקטעים הקצרים מהסרט אשר זמינים בyoutube, לכן רק לפי התמונה המקדימה הוא כבר ידע לזהות מה מצפה לו. הוא הצביע על אחד הסרטונים, ביקש אותו והוסיף:״אבל את תשמרי עלי נכון?״ הבנתי שמדובר בקטע מפחיד. ״אתה בטוח שאתה רוצה לצפות בזה?״ ״כן״ הוא אמר.
על המערכת החיסונית
אתמול עשיתי משהו מטורף: ישבתי עם חברה שלי, בעולם האמיתי והפיזי במסעדה ואכלנו ביחד ארוחת צהריים. אולי להרבה מכם זה נשמע שגרתי אבל אני הרגשתי כאילו אני בחוויה רב חושית.
על הורמונים וחודש תשיעי
לפעמים אני מצליחה להבחין שמשהו השתנה בי רק לפי מערכות היחסים שלי: כשאני לבד עם עצמי הכל מרגיש רגיל, כי החיים נחווים כזרם תודעתי מתמשך בו המיינד יודע להצדיק כל סיפור שאני מספרת לעצמי לגבי ההתנהגות שלי. אבל מול אנשים אחרים זה שונה, להם אין את סיפור הרקע המתנגן בתוכי ומאיך שהם מגיבים אלי, אני יכולה ללמוד על איך שאני כרגע נחווית בעיני הסביבה. השבוע קיבלתי כל כך הרבה סימנים לכך שאני כרגע חיה בתוך ענן הורמונלי לקראת לידה, וזה יצר סיטואציות משעשעות עם הסביבה שלי (וגם כמה פחות..תלוי ברמת חוש ההומור והחמלה של האנשים).
המונולוג הפנימי.
השבוע אחותי, נטלי, חשפה אותי לזה שמסתבר שלא לכל בני האדם יש מונולוג פנימי: מונולוג פנימי הוא הקול שהרבה מאיתנו שומעים בתוך הראש אשר מדבר את המחשבות שלנו ללא הפסקה(!). מסתבר שיש סוג נוסף של בני אדם שהמחשבות שלהם מופשטות ולא מתווכחות על ידי מילים בראשם. מעבר לזה שהופתעתי שקיימת חווית ״סאונד״ פנימית כלכך שונה משלי בקרב בני אדם נורמטיביים, הרגשתי כלפיהם גם קנאה אדירה: המילים שבתוך ראשי נמצאות שם כל הזמן, החוויה היא שיש איזה פסקול שמלווה אותי לאורך כל חוויות החיים ולא תמיד מה שיש לו להגיד הוא נחמד לשמיעה.
על לדבר עם הגוף
אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי פעם בסדנה, זה איך לקבל החלטות שאני שלמה איתם. לימדו אותנו שם שכדי לקבל החלטה, כל החלטה, יש לחפש איתותים משלושת המרכזים השונים שלנו: מה השכל אומר לנו לעשות (מה אני חושבת), מה הלב אומר לנו לעשות (מה אני מרגישה) ומה הגוף אומר לנו לעשות(על פי תחושות פיזיות בלבד).
על להיות מים
רק בשבוע שעבר הבנתי את משמעות הגל הנוכחי של המגיפה וכמות הדברים שצריכים להשתנות בהתאם אליו. מעבר למפגשים חברתיים שבוטלו, מספר עוגנים שתכננתי בעבודה לתקופה הקרובה דורשים שינוי משמעותי כדי להפוך לרלוונטיים. כשהמציאות מסרבת לשתף פעולה עם התוכניות שלי אני נוהגת לעבור דרך מספר שלבים עד שאני מסכימה להבין את המסר, זה דומה לשבעת השלבים של האבל: הכחשה, אשמה, כעס, דכדוך, תפנית בגישה, עבודה עם מה שיש ולבסוף קבלה של המציאות ותקווה. השבוע עם הגיעי לשלבים החיוביים יותר בספירלה הקבועה הזאת, הסכמתי להסתכל על מה שיש, ובמקרה שלי היה מדובר בעיקר בבילבול.
על לתת מקום ועל ללמוד ״לבשל״.
אני ממש אוהבת מרקים. הייתי יכולה לאכול מרק כל יום, בכל עונות השנה. הבעיה היא שאני לא יודעת להכין מרק. אני יודעת להכין פסטה, אני יודעת להכין חביתה, אני יודעת להכין תה, הבנתם את הכיוון? : ) במרקים יש מורכבות מסוימת של בישול שאף פעם לא העזתי להעמיק לתוכה: צריך לדעת מינונים, צריך להיערך עם מצרכים, צריך בפעמים הראשונות לעקוב אחרי מתכון. אני כל כך עצלנית כשזה נוגע לבישול, וזה דיסוננס רציני אצלי כי יש לי תשוקה אדירה לאוכל ואני מאמינה בהשקעה יסודית בשביל הדברים שחשובים לנו.
תפילת יום הולדת ואיחולים לבתי
המתח הזה בין הרצון לפרוץ, להיות משהו משמעותי בחוץ עבור אנשים, לבנות ולבנות- אל מול הכמיהה לקינון ולכירבולים אינסופיים תמיד התקיים בי. אבל בחודשים האחרונים הוא מתקיים ביתר שאת. כי בעוד 10 שבועות, בעזרת השם, אני אפגוש לראשונה את הבת שלי.
על מפגשים חברתיים ורגשות אשם.
השבוע הייתה יומולדת לחבר קרוב שאני מאד אוהבת. כל הנוכחים באירוע האינטימי היו חברים שלי ולצידם היה אוכל טעים, מוזיקה טובה ואווירה מחבקת. אבל אני הייתי עצובה. לא מסיבה מיוחדת, פשוט כי ככה יצא. אני מהאנשים האלו שהבעות הפנים שלהם מעידות בשקיפות מה קורה בפנים, אבל לא רציתי להרוס לחבר שלי, האירוע היה מצומצם אז כל מצב רוח לא מסונכרן לחגיגה יכול להשפיע על הלך הרוח. אז העמדתי פנים:
על פרפקציוניזם
ביום ראשון, אחרי שהמרצה שלפניי סיימה לדבר, עליתי במקומה לפודיום. ״תגידי לנו כשאת מוכנה.״ אמרה לי המפיקה, אחליף את מסך ההמתנה לצופים בצילום שלך, ומבלי לנשום מיד עניתי:״אני מוכנה״. לדבר מול קהל זה אחת החוזקות שלי: אני בדרך כלל לא מתרגשת, ויש בי איזושהי אמונה שגם אם אני יאלתר הכל יהיה בסדר. אבל הבמה הזאת השבוע הלחיצה אותי: הקהל היה מכל העולם, כולם התחברו בזום ואני עומדת לבד מול מצלמה כך שלא רק שלא היתה אנרגיה אנושית בחדר, אפילו פרצופים בתוך ריבועים במסך זום היו נסתרים מעיני. בנוסף, המצגת הכילה דברים שעוד לא יצא לי לדבר עליהם, גם לא בשיחות סלון.
על לבחור באנשים שבוחרים בנו ועל אהבה הדדית.
בשבועות האחרונים התאמצתי להתניע פרויקט וההתחלה הייתה מאתגרת. איפה שלא ניסיתי שתיפתח דלת, היא נסגרה. זה מסוג הפרויקטים שצריך בשבילם קצה חוט של שיתוף פעולה חיצוני כדי שניתן יהיה להתחיל אותו, ומצאנו את עצמינו בצוות מחכים לתשובות מהאנשים המעטים שאצלם הדלת עוד לא נסגרה. בימים האחרונים שחררתי מהלחץ והחלטתי לעבור ל״תודעת הביצית״, מחכה שהדברים הנכונים יגיעו אלי. ואז השבוע הגיעה שיחת הטלפון. לאחר שמספר שותפים פוטנציאליים הפנו את גבם אל פניותינו, שותפה פוטנציאלית אחרת, שלא נופלת מרמתם המקצועית של האחרים ואף מתעלה על חלקם, התקשרה מיוזמתה, מבלי שבכלל פנינו אליה, ודיברה איתי בשיא ההתלהבות. ״שמעתי על מה שאתם עושים ואני רוצה לקחת חלק.״ משיחה ראשונית היא הסכימה לכל התנאים שחשובים לנו, והחיבור היה ״בול בפוני״.
על האמת
בשנה הבאה אני יוצאת לפרויקט שדורש ממני לבחון מחדש את ההתאמה של כמה מהספקים שאני עובדת איתם. שיחות הבירור האלו נכנסות אצלי לקטגוריה של שיחות קשות: לעשות שינוי זה אף פעם לא נעים, ובטח שלא כשזה כרוך באפשרות של לאכזב אנשים בדרך. אני בדרך כלל דוחה את אותן שיחות ככל האפשר.
על שיניים והרגלים קטנים.
כשהייתי ילדה הייתי מתעצלת לצחצח שיניים. ההורים שלי כמובן לא וויתרו לי, ואבא היה מסביר באריכות כמה שזה חשוב ואני אבין את זה רק כשאני אהיה גדולה. לא הבנתי למה זה חשוב בזמנו, אבל כל כך לא אהבתי לקיים את השיחות האלו עד שבשלב מסוים הקפדתי לצחצח רק כדי להימנע מהן. בשלב מסוים פעולת הצחצוח הפכה להיות בלתי נראית עבורי, כזאת שלא מצריכה ממני כוח רצון או מחשבה מיוחדת, שפשוט קורית כל בוקר וכל ערב ברקע של החיים. או במילים אחרות: היא הפכה להיות הרגל. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולהוסיף עוד מילים לאותן השיחות, הייתי אומרת לילדה שהייתי שזה לא מספיק לצחצח שיניים, צריך לצחצח שיניים טוב. ממש ממש טוב. כדאי גם להשתמש בקיסם, במי-פה ובחוט דנטלי. כל יום. אני הבנתי את זה כמו שאבי צפה, רק כשניהייתי גדולה.
״על כסף ואגוזים״
בדרך כלל כשאני חושבת על כסף התחושה הראשונה שעולה בי היא התרגשות שמהולה בחוסר אונים. החודש התחלנו לעבוד עם יועץ פיננסי. המטרה היתה לעזור לנו לחסוך ולהפוך את כל ההתנהלות שלנו בנושא לחכמה יותר. הפגישה הראשונה ארכה 4 שעות ולמרות שכבר הייתי עייפה, שמרתי על ריכוז מקסימלי: לא הפסקתי לשאול שאלות וסיכמתי את הערותיו. אחרי הפגישה הגיעו שיעורי הבית מהיועץ ואלון ואני היינו צריכים לעשות בירורים ושיחות רבות כדי לקבל החלטות משותפות ולפעול בהתאם. על מנת לקבל עוד נקודות מבט התייעצתי עם חברים, קראתי בנושא, ושלחתי ליועץ שאלות נוספות. כל מידע חדש שקיבלתי שלח אותי לעוד שיעורי בית ועוד החלטות לקבל.
על להסתכל לדחיייה בעיניים (ולבלות איתה את אחר הצהריים)
אין דבר שיותר מפחיד אותי מדחייה. הפחד מדחייה משפיע על איך שאני מדברת, על איזה פרויקטים אני מעיזה לעשות, ואפילו על איך שאני מנהלת את הלוז שלי. האגו שלי כבר למד ליצור אינסוף מעקפים כדי להימנע מדחיה: אני נותנת לאנשים שסביבי הוראות מדויקות איך להתנהג, אני מתרחקת מסיטואציות מאיימות ושומרת על האמיגדלה שלי מכל משמר. בתוך הריבוע השמור הזה למדתי לחיות ולקחת רק סיכונים קטנים ומחושבים היטב. באמת שהכל היה תחת שליטה. עד שהוא הגיע.
על המוות
השבוע המחשבות על הדבר הזה שכל הזמן נמצא ברקע אבל אף אחד לא אוהב לדבר עליו היו דומיננטיות במוחי. בשבת בלילה סבתא של אלון נפטרה, ובמהלך אותו השבוע ארבעה חברים שלנו איבדו את הקרובים להם. במהלך השבעה לביא ישב לידי, ותוך כדי שהוא מסתכל על הכורסא שסבתא רבא שלו נהגה לשבת עליה הוא שאל אותי:״אמא, איפה ממי?״ (שם החיבה שלה). הנוכחים בחדר שתקו והסתכלו עלי לבדוק איך אתמודד עם השאלה. מבלי לתכנן יותר מידיי פשוט דיברתי אליו כאילו הוא היה בגילי:״היא נפטרה. היא מתה. היא כבר לא בחיים, היא הייתה חולה ועכשיו היא נחה.״ לביא המשיך לבהות בכורסא ואמר ״אה.״ אני מניחה שיהיו עוד הרבה שנים והרבה שאלות ותשובות שיוחלפו בינינו עד שהוא יצליח לעכל את הקונספט. אני בעצמי בגיל 33, ולמרות שאיבדתי כבר מספר חברים, שני סבים וסבתא ואני עדיין מעכלת.
על חיים יצירתיים
השבוע הייתי בפסטיבל ״מידברן״, הגרסא הישראלית לברנינג מן. את ההסבר הפורמלי על הפסטיבל, ניתן למצוא בלינקים הנ״ל. מידברן היא עיר זמנית באמצע המדבר שנבנתה על ידי המשתתפים לשבוע ימים. בתוך אותה עיר ניתן למצוא את כל מה שניתן לדמיין: מיצגי אומנות, מחנות נושא, מכוניות מחופשות, מסעדות, דיסקוטקים, שלל סדנאות ועוד ועוד ועוד. אחד העקרונות המרכזיים של מידברן הוא:״ביטוי עצמי רדיקלי״: באמצעות תלבושות צבעוניות, השתתפות בחוויות יוצאות דופן ומפגש עם אנשים חדשים, המשתתפים מוזמנים להביע את עצמם במקסימום ולחוות גרסא של עצמם שהם טרם הכירו.
על לחכות לאישור
שבוע שעבר חיפשתי מאמר שזכרתי שחבר שיתף בעבר על הקיר שלו בפייסבוק. ניגשתי לפייסבוק ולא הצלחתי לאתר את הפרופיל שלו. אולי יש לי טעות באיות? ניסיתי לכתוב את השם שלו בכל מיני גרסאות, ולא הצלחתי. הלכתי לפרופילים של חברים משותפים שזכור לי שהעלו תמונות איתו, חיפשתי את התיוג, וראיתי שעל השם שלו לא מופיע סימן כחול. יכול להיות שהוא סגר את הפייסבוק??? אין מצב. מדובר בבנאדם שהיה מאוד פעיל ברשת. מיד אצבעותיי רצו לאינסטגרם לחפש זכר וירטואלי ממנו, גם שם לא מצאתי סימן.
על להשתלב בחברה
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד העסיק אותי המתח הקיים בין הצורך להיות באותנטיות ולבטא את הייחודיות שלי, לבין הצורך להישאר חלק לגיטימי מהחברה, מהמיינסטרים. יש את גישת הניואייג׳ שמעודדת אותנו להגיד ולעשות מה שבא לנו ובסוף הכל יסתדר כמו בסרט הוליוודי, אבל בפועל כבני אדם אנחנו תלויים אחד בשניה כמו שעובר תלוי בחבל הטבור. בעבר, להיות מנודה מהחברה בה אתה חי היתה מונעת מהאדם גישה לאוכל ומחסה מטורפים. בעיני, כיום גזר הדין דיי דומה, רק שהדברים אותם אנחנו מכנים בתור ״מזון״ ו״מקלט״ הפכו להיות מגוונים יותר.
על חיפושי עבודה ומבוכה.
לאחרונה הרבה אנשים סביבי מחפשים עבודה. אצל רובם לא מדובר בעניין הישרדותי, אלא ברצון עמוק לעשות שינוי, לחוות שגרה אחרת, לזכות לבטא את עצמם בדרך חדשה. שמתי לב שהתהליך הנדרש מהאדם הבוגר המבקש לעשות שינוי מקצועי, כרוך בהרבה מבוכה.
על איך לבחור בן זוג לחיים?
שבוע שעבר קראתי טקסט שכל כך השפיע עלי, שהחלטתי שלשים לינק שלו בסוף המייל זה לא מספיק, הניוזלטר היום יוקדש לתרגום שלו. במסמך שמצאתי ברשת, מישהו תרגם טקסט שמיוחס לדוקטור קלריסה פינקולה, הפסיכואנליטיקאית שכתבה את ״רצות עם זאבים״. אסטס נשאלה על ידי הבנות שלה:״איך בוחרים בן זוג?״ ובאופן טבעי לכותבת, היא החליטה בתגובה לנסח עבורן מסמך הנחיות. תרגמתי את המסמך בלשון נקבה, אך הוא מתייחס לשני המינים: איך לבחור בן זוג לחיים?
על האהבה שבביקורת או על לראות את האהבה שבביקורת.
נדמה לי שהשיקוף ששמעתי הכי הרבה בחיי זה שיש לי נטייה להתגונן. בשמיעה ראשונית של ביקורת, ההרגל האוטומטי שלי הוא להדוף: מי שאמר לי שאני לא יודעת להקשיב, ישמע ממני למה הוא בעצם לא מקשיב, מישהו נפגע ממני, ישמע למה אני נפגעת ממנו גם וכו׳. בדרך כלל אני צריכה עוד כמה ימים כדי לעבד את מה ששמעתי ולהתחיל להתייחס אליו באמת.
על מה תרצו לחשוב השנה?
חגי תשרי מרגישים לי כמו סופשבוע מתמשך בשילוב טקס תחילת שנה שחוזר על עצמו ושואל שוב ושוב:״איך הייתה השנה שחלפה, ומה יהיה בשנה שבאה עלינו לטובה?״ במסגרת שלל הטקסים ושאילת השאלות, הגעתי להתכנסות של ״דאבליו״ ושטפני קנופל, שותפה וחברה, הציגה לנו פעילות שתשנה לי את השנה. החלטתי להזמין אתכם לעשות אותה גם, היא ממש פשוטה, ואפשר להסביר אותה גם לילד בן 10:
מה אני חושבת על גברים?
השבוע התראיינתי לפודקאסט על מיניות, והמראיין שיתף אותי שכשהוא היה צעיר הוא תמיד היה מתבייש אם היה מגיע לשפיכה מוקדמת. הוא סיפר שזה היה כל כך טראומטי שעד היום, יותר מעשור אחרי, עדיין יש לו עניינים סביב השלב הזה באינטימיות עם אישה. תוך כדי שהוא דיבר היו לי קצת רגשות אשם: הנה אני, שמנהלת שיח ופודקאסט על מיניות, כתבתי על התהליך הזה ספר, ניהלתי מאות שיחות על הדינאמיקה בין גברים ונשים- לעולם לא עצרתי לחשוב על מה גברים מרגישים בשלב הזה.
״מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו, להגיד שהגענו.״
היום הספר שלי, אשה חיה, יורד לדפוס. זה סיום תהליך של שלוש שנים, ואני לא מעכלת שהשלב הזה במסע נגמר. כמות השינויים, העריכות, הרגעים בהם נתקעתי וחשבתי שאני כבר לא אוציא, ולעומתם הרגעים עם הקוצים ב*** בהם רק רציתי להיות אחרי. לכתוב את הספר הזה היתה המשימה המקצועית המאתגרת ביותר שיצא לי לקחת על עצמי, ולהוציא אותו לאור מעורר בי המון דברים: התרגשות, פחד, שמחה, בעתה, סיפוק, כבר אמרתי פחד??
על לחשוב פחות.
אתמול גם אמא שלי וגם חברה שאלו אותי:״נו, אז חשבת כבר על מה את הולכת לכתוב את הניוזלטר מחר?״ עניתי להן שעוד לא, ושמתי לב שהן מעט הופתעו. האמת היא שאני בדרך כלל כן כותבת לי בצד כמה רעיונות לקראת הסופ״ש, אבל השבוע היה שונה. כי השבוע פחות חשבתי. בתחילת שבוע שעבר גילינו שחלינו בקורונה, שזה דיי מרתק כי זה קרה יומיים (!) אחרי שאספתי המלצות לטיפול במחלה (מרפי? או שהתת מודע שלי צפה את זה? : ).
על היתרון שבחוסר בחירה חופשית.
בנסיבות התקופה ההזויה בה אנחנו נמצאים, נכנסנו השבוע לבידוד משפחתי. לביא, אלון ואני תחת קורת גג אחת, בלי תוספות: אין פגישות עם חברים, אין חוגים, אין מסגרות, אין אפילו שיחות זום. אנחנו פשוט מעבירים ימים שלמים לבד בבית.
על לשון הרע
מוקדם יותר החודש קיבלתי הודעה בפייסבוק מאדם שאני לא מכירה. זו היתה הודעה קולית. בקולו, שלא זיהיתי, הוא ביקש ממני להפסיק לדבר עליו בצורה לא יפה עם אנשים אחרים, שזה לא ראוי וזה לא ממקומי וזה ממש פוגע בו.
על התקהלויות ותאונות
השבוע היו לי מספר הזדמנויות להצטרף למפגשים פיזיים עם אנשים: אירועים בעבודה, חגיגות לחברים טובים או פליידייטים עם הורים וילדיהם. שמתי לב שלפני החלטה אם להגיע למפגשים חזרתי להריץ בראשי תרחישי עלות תועלת: איכשהו חצי מהאנשים שאני מכירה נכנסים או יוצאים עכשיו מבידוד. חלקם חלו בקורונה (רובם מחוסנים), ואחרים צריכים לשמור על ילדיהם בבידוד שנחשפו לחולה מאומת. הנה חזרנו שוב לתקופה שכל מפגש חברתי כרוך בסיכון והצצה בחדשות על הסגר המתקרב רק מחזקת אצלי תחושת קלסטרופוביה.
על עודף מוטיבציה
שמתי לב שבזמן שאני צופה בו מגלם בצורה מושלמת את ״מסע הגיבור״, זה שיש לו כוחות נפש להמשיך לדחוף כנגד כל הסיכויים, אני נעה בחוסר נוחות בספה. אנחנו כל כך רגילים לצפות בסוג כזה של גיבורים, אבל מה אם הגענו לעידן של סיפורים חדשים? מה אם סוף הסיפור לפעמים לא חייב להיות שהגיבור מתאמץ ומתמיד באותה המשימה שלקח על עצמו לפני שנים רבות? אולי זו כבר לא המשימה הנכונה עבורו? אולי הגיע הזמן להשקיע את המשאבים במקום אחר אבל המוטיבציה כרגע לא מאפשרת להבחין בזה? אולי.
מחשבות על כעס
השבוע רוב הזמן כעסתי. בהתחלה כעסתי ממשהו שקרה בעבודה, אחרכך כעסתי על אלון, אחר כך מכתבה שקראתי, אחר כך שוב בעבודה ואחר כך שוב על אלון. שמתי לב שככל שאני יותר כועסת, אני יותר כועסת. זאת אומרת, זה לא שהכעס הוא איזשהו משאב מתכלה שאם רק נוציא אותו נרגיש מצוין ונתרוקן ממנו. להיפך-כל פעם שהכעס הוביל אותי הרגשתי מותשת ומובסת, ולמרות זאת המיינד שלי המשיך למצוא עבורי סיבות נוספות לכעוס, והגוף מיד התגייס לייצר את כל התופעות הפיזיולוגיות שנותנות לכעס לשלוט בחווית המציאות שלי. באופן כמעט קסום שמתי לב שהשבוע גם מיגנטתי אלי את כל האנשים הכועסים שהתנדבו להתמסר איתי בחילופי רטינות וסיבות נוספות לכעוס.
על לדבר, ולקשקש, ולברבר.
התקנתי את אפליקציית וואטסאפ בפלאפון בשלב יחסית מאוחר כי פחדתי להשתעבד אליה. גם לאחר התקנתה, בשום שלב לא הסכמתי לשתף פעולה עם זה שכוונת המהנדס היתה להביא לעולם אפליקציה שתאפשר תקשורת מיידית. אני עונה גם להודעות וואטסאפ וגם למיילים כשיוצא לי, ובתקופות בחיים בהן ניסיתי להיות ממושמעת עם ערוצי התקשורת האלו ולרוקן את התיבות מידיי יום, שמתי לב שזה רק יצר לי יותר הודעות ויותר מיילים, וזה הפך את הכל להרבה יותר מאתגר. בשנה האחרונה גם קצב המענה האיטי שלי לא מספק הגנה: אני מרגישה שאני, את, אתה ואנחנו מופצצים בהודעות מכל עבר וכבר אי אפשר להשתלט על זה. הרבה פעמים אני לא מגיעה לענות לאנשים, ואנשים לא מגיעים ללענות לי.
מחשבות על קצב
בעקבות הניוזלטר שהוצאתי שבוע שעבר, בו קראתי להקמת קבוצה של אנשים שיעבדו יחד על יצירת מרחב בטוח בקבוצה אותה אני מנהלת, פנו אלי עשרות אנשים ותוך ימים ספורים כל המקומות באירוע הראשון שלנו התמלאו. חוויתי תחושה של התרגשות מהולה במועקה, כי הבנתי שעכשיו אצטרך לארגן אירוע.
על מרחב בטוח
חבר של חבר של חבר לאחרונה נכנס למוסד גמילה. בהתחלה הוא היה לגמרי סגור שם מבלי לצאת, ואחרי כמה שבועות כשהוא כבר הראה התקדמות, הוא שילב את זה עם יציאה בערבים מסוימים, ואפילו לינה בבית חלק מהשבוע.
מחשבות על מאמץ
שמתי לב שדרך יעילה לבדוק אם אדם נולד לעסוק בתחום מסוים, או להיות בקשר עם אדם כלשהו, זה האם זה יכול לקרות גם כשאותו אדם לא מרגיש טוב: כשהוא עייף, או חולה, או סתם בדאון כללי.
על דד ליינים.
השבוע היה לי דד ליין שההשלכות של לא לעמוד בו היו אמיתיות עבורי. כולנו מכירים דד ליינים מזויפים, כאלו שאנחנו קובעים בעיקר עבור עצמינו, כדי שנוכל להתקדם. אבל יש מצבים, כשעובדים עם גורמים נוספים, שאם לא נביא את התוצר הנדרש, הדבר המיוחל פשוט לא יקרה. נקודה. שמעתי כבר מאמנים משתפים את הקסם שקיים בדד ליינים: הם גורמים לדברים לקרות ומאפשרים לנו לגלות שהבלתי אפשרי הוא אפשרי אם אנחנו רק יושבים מספיק זמן על הת*ת. יש גם את חוק פרקינסון שאומר שכמות העבודה הנדרשת לביצוע משימה מסוימת מושפעת באופן ישיר מכמות הזמן שאנחנו מקציבים עבורה. במילים אחרות: אם הדד ליין הוא עוד יומיים, ייקח לי יומיים להשלים את המשימה, ואם הוא עוד חודש, אשלים את המשימה בעוד חודש.
מחשבות על מאבקי צדק.
לפני כמה חודשים אלון אסף את הדואר ושלח לי תמונה של מעטפה שקיבלתי מהוצאה לפועל(!). מסתבר שפתחו נגדי תיק. אני? הוצאה לפועל? מה הקשר? התיק נפתח על ידי החברה הזכיינית של כביש 6 חוצה צפון. ישר התמלאתי לחץ ובושה, אני שונאת להיות חייבת, איך פיספסתי את החשבונית? מיד חיפשתי כמה עלי לשלם, למי עלי לשלם ואיך אני עושה את זה בהקדם האפשרי.
על להיות אדם רגוע
בשבועות האחרונים נעקצתי בכל הגוף. באמצע הלילה אני לעיתים צריכה לשים את השמיכה על הפנים כדי להצליח להירדם, ובבקרים אני רואה שגם לביא ואלון מתגרדים איתי בתיסכול. אתמול תוך כדי ששכבתי במיטה לפני השינה ראיתי אותו- ה י ת ו ש. התבוננתי בו חג סביבי עם רעש ה״בזזז״ שלו, ולרגעים כשהיה נדמה לי שהוא נעלם, הרגשתי בחלק חשוף בגופי תחילתה של עקיצה. ברגע שהזזתי במהירות את האיבר הנעקץ היתוש מיד חזר לחוג סביבי ולבזבז באוזניי. אחרי כמה דקות וכמה פעמים שהשלבים האלו חזרו על עצמם, התחלתי לכעוס. אף פעם לא רציתי להיות אדם שהורג חיות, אבל באותו רגע מבחינתי זה היה או הוא או אני. בכל פעם שהוא חלף על פניי, מיד הטחתי את שתי ידיי בניסיון עילג לחסל אותו. ובכל פעם הוא ברח. רק אחרי עשרות ניסיונות הבנתי, יתוש אי אפשר להרוג כשכועסים.
הת-ערבות הדדית
יש הורים שלא מתערבים, אני לא אחת מהן. גישת אי ההתערבות שיצא לי להכיר גורסת ש״הילד צריך ללמוד להסתדר לבד.״
מחשבות על באקט ליסט: דברים שיקרו לפני שנמות.
הדרך בה בחרתי להתמודד עם חוסר האונים שהרגשתי אל מול המצב זה לשמור על השלום בגזרתי הפרטית: לא לריב, לא להתעצבן ולא להיכנס לפינות עם אף אדם. הצלחתי לעמוד בזה לגמרי בשבוע הראשון, ואז אתמול נשברתי וכבר לא הצלחתי להתאפק: אלון ואני רבנו.
איך אתם מרגישים עכשיו?
ביום שלישי ב2 בלילה ניסיתי להירדם בממ״ד. מימיני ילד בן שנתיים נוחר, ובחדר הצמוד על ספה מתקפלת גבר בן 32 נותן לו פייט ראוי. במקביל, מספר פעמים במהלך הלילה נשמעים פיצוצים שמפלחים את השמיים ללא אזעקה, כנראה שהגיעו משכונה ליד. כמובן שאני לא מצליחה להירדם אבל שחררתי. אני שוכבת במיטה עם עיניים עצומות, דרוכה.
על לאהוב את הגוף ועל אושר מלאכותי
כשהייתי בתיכון סבלתי מהפרעות אכילה. שגרת ההפרעות שלי היתה דינאמית: תקופות מסוימות הייתי נעה בין התקפי בינג׳ לבולמיה, תקופות אחרות הייתי אוכלת רק חסה ותפוח ירוק, ולפעמים הייתי משלבת בין שלושתם. עליות וירידות חדות במשקל היו טבע שני שלי. כשהתגייסתי לצבא חייתי עם אנשים מהבוקר עד הערב שראו הכל, וכבר לא יכולתי להסתתר. אז חזרתי לאכול, והפעם עשיתי פיצוי על שנים: שלוש ארוחות גדולות ביום ובין לבין שלל חטיפים בשק״ם. באופן טבעי, מה שקרה זה שהשמנתי.
על הכתיבה
לאחרונה מספר חברים שאלו אותי אם זה לא מכביד עלי לכתוב ניוזלטר מידיי שבוע. הם שאלו כי הם לא יודעים שבכל פעם שעולה לי רעיון אני רצה לnotes בפלאפון לפני שההשראה תברח, שהרגעים האלו שלי מול טקסט הם רגעי העונג והאינטימיות שהכי מקרבים אותי לחיים, שהדבר היחיד שמשתווה לזה הוא מעשה אהבה ממש מוצלח, או חיבוק הרמוני עם הבן שלי.
על הכישוף
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה. המנחה הראשי היה גבר כריזמטי וחכם, ואת מרבית ההסברים שלו בסדנה רשמתי לעצמי במחברת כדי שלא אשכח אותם.
על להעיז לבחור ביחסים.
את דאבליו אנחנו מובילות בשותפות של שמונה נשים(!). זה אומר שאנחנו צריכות להסכים על התוכן, ניהול הקהילה, חלוקת הכספים והתוכנית השנתית. רוב הזמן עובד לנו ממש טוב, אבל לפעמים יש חילוקי דעות, אגו, עלבון ואפילו קנאה. בעבר בעת מחלוקות בצוות הנטייה שלי היתה לשבור את הכלים: אם זה לא עובד בקלות, אז בשביל מה אני צריכה את זה? זו לא חתונה קתולית.
על ניקיון ופסח
לפני כמה ימים חבר טוב ואני דיברנו על זה שיש מוצרים מסוימים שהם כל כך טובים, שהם ממלאים אותנו באהבה והוקרת תודה ענקית כלפי הצוות שיצר אותם. למשל, יצא לי לחשוב על זה שלצוות שפיתח את הדייסון מגיע פרס נובל. אלון ואני במשך שנים לא רכשנו דייסון כי החלטנו שזה יקר מדי. אני כל כך לא אוהבת לטאטא, שבעבר זה היה גורם לי לא להזמין אורחים הביתה, או להיות חסרת סבלנות עם הבן שלי כשהוא מגלה מאכלים חדשים ומשחק איתם בצורה מבולגנת. מאז שיש לנו דייסון ההתנהגויות האלו שלי השתנו לחלוטין: הדייסון הפך עבורי ניקיון לדבר קל שקורה בשגרה, וברגע שניקיון, כל ניקיון, הופך להיות קל ויומיומי, החיים הרבה יותר זורמים.
אילו רק הייתי יודעת שככה ארגיש באביב.
היום התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך בלב. מהרגע שקמתי מהמיטה הכל נחווה אצלי כחיובי, אופטימי ומבשר טובות. לא היתה שום סיבה חיצונית, התחושה הגיעה מתוך הגוף שלי ושלחה הוראה למוח שהיום יהיה טוב. זה שימח אותי שהתקשורת הזאת גם עובדת הפוך: כאשר אירוע חיצוני כלשהו משפיע לנו על מצב הרוח, המוח שולח איתותים לגוף לשנות את פעימות הלב, הבעת הפנים וקצב הנשימה.
על הבחירות ועל כוח.
השבוע אחרי שהתנעתי את האוטו, נדלק לי הרדיו במהלך ריאיון של בנימין נתניהו בגלי צה״ל. בדרך כלל אם הרדיו מנגן אני ישר סוגרת או מעבירה תחנה, אני לא מאזינה לרדיו כבר שנים ובמיוחד לא לריאיונות פוליטיים. הפעם חשבתי לעצמי: היי, זה ראש הממשלה שלי, ולא שמעתי אותו עונה על שאלות המון זמן, למה שאני לא אאזין קצת לשם שינוי? אז הקשבתי לביבי עונה על שאלות כל הדרך הביתה. זה היה כמעט 20 דקות.
נושא: על לשנות את העבר.
אתמול פגשתי במקרה את אחת החברות הכי טובות שהיו לי בבית הספר היסודי. זה לא יהיה מוגזם לכתוב שמאז כיתה ו׳ לא דיברנו. כל כך התרגשנו מהמפגש, שעצרנו ברחוב להתעדכן לכמה דקות בחיים אחת של השניה, ולהעלות זכרונות: על מסיבות פיג׳מות, על ממתקים שהיינו אוכלות, על מקומות שהיינו מסתובבות בהם שעות. בכל הסיפורים השלמנו אחת את השניה וזכרנו דברים בצורה זהה, עד שהגענו לנושא מורכב רגשית:״חרם חברתי״. בנושא זה, כל אחת מאיתנו זכרה משהו אחר לגמרי.
מה אתם מעדיפים: לשפוט או לקחת אחריות?
לפני כמה ימים נסעתי במונית, והתפתחה ביני לבין הנהג שיחה. מפה לשם, התחלנו לדבר על פוליטיקה, והדעות שלנו- הפוכות. הטון שלו היה רגוע, אך חוויתי את מילותיו פוגעניות: הוא קרא לקבוצה הפוליטית שהוא הסיק שאני שייכת אליה אנרכיסטים, ואמר שאנחנו פוגעים במדינה. אני רציתי להישאר במצב רוח טוב אז קטעתי את שיחתנו: ״אפשר להחליף נושא? אני ממש לא רוצה לדבר על זה.״
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בשנה האחרונה?
אתמול העברתי הרצאה למחלימי סרטן צעירים שרוצים לחזור למעגל העבודה. כשארגון חלעסרטן הזמין אותי להעביר הרצאה, הדבר הראשון שחשבתי זה שבא לי להיות זאת שעוברת אצלהם הרצאה. אדם שרק החלים מסרטן והוא בעל תושייה מספקת כדי להשתתף בקורס שיתמוך בו מקצועית, הוא אדם שאני מאוד מעוניינת ללמוד ממנו. אז הפעם פתחתי את ההרצאה הרגילה שלי באופן שונה: ביקשתי שנעשה סבב בו כל אחד אומר את השם שלו ואת הדבר הכי חשוב שהוא למד בשנה האחרונה.
על שאלות קשות.
האם אנחנו יכולים להאמין לתקשורת? אני לא מצליחה להבין האם התקשורת בישראל היא אכן מקור אמין לחדשות. כששירתתי בחיל המודיעין, בתקופות של מלחמה הייתי חווה את הפער הגדול בין מה שהיו מספרים לנו למה שהיו מספרים לאזרחים, ומשם פיתחתי איזו אמונה:״אסור להאמין לתקשורת״. אבל עם השנים יצא לי להכיר עיתונאים, לשתף פעולה עם פלטפורמות מדיה, והתרשמתי שלרוב האנשים המעורבים יש כוונות טובות ורצון כנה להביא לציבור את החדשות. אנחנו בימים דרמטיים שחשוב להבין בהם מה באמת קורה, ואני תוהה מהם מקורות המידע האמינים ביותר בימים אלו?
על לפחד מדעות של אחרים.
בחודש שעבר השתתפתי בסדנה שנילי, אחותי הבכורה, העבירה. בתרגיל הפתיחה היא הזמינה אותנו לענות על השאלה הבאה: אם לא היה לך אכפת ממה שאנשים חושבים, מה היית עושה שונה? כשעברתי על הרשימה של הדברים שהייתי עושה, שמתי לב שמה שמשותף להכל זה: ״אותו דבר רק הרבה יותר״.
על חושך ורנסאנס.
בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, אני נדרשת לחצוב מתוכי משהו שעוד לא קיים, זה שם אותי במצב של חוסר ודאות וחוסר שליטה. זה מזכיר לי כשאני מנסה להיזכר במשהו שאני כרגע לא זוכרת: זאת הסכמה לעבור דרך איזשהו ריק שאין בו מידע: זה דומה ללהיות בחדר חשוך ולשהות בו רגע, עד שמתישהו, לפעמים, מה שאני צריכה מגיע.
על צנזורה וגלי מוח.
לפני שנה הקמתי קבוצת פייסבוק שנקראית משחקות באש. בקבוצה גברים ונשים משתפים על מיניות, על אלימות, על חלומות גדולים ופחדים כמוסים. המטרה היא לאפשר מרחב בטוח בשביל לנהל דיון ושיתוף על נושאים נפיצים ומורכבים.
מחשבות על קולות רצון
לפני כמה שבועות הלכתי לבקר את הוריי וישבתי איתם בסלון. שיתפתי אותם מה קורה איתי בחיים בשלל הגזרות, ובעיקר התעכבנו על איך אני מתכננת להוציא לאור את הספר שלי השנה במציאות הקורונה שבה חנויות הספרים סגורות והוצאות הספרים שולחות את העובדים שלהם לחל״ת אחרי חל״ת ובכך נאלצות לדחות את מרבית התוכניות שלהן במספר חודשים.
על השקעות חכמות.
לפני כמה חודשים סבלתי מכאבי גב. התייעצתי עם איש מקצוע ואחרי ששאל אותי מספר שאלות הוא הציע שאתחיל לעשות ספורט. ״נשמע שאת לא מספיק מזיזה את הגוף. אם תתחילי להתאמן, סביר להניח שיפסיקו לך הכאבים.״ החלטתי להתחיל בקטן: כל יום אני מנסה לעשות סיבוב הליכה של 30 דקות מחוץ לבית. הסיבוב כולל בתוכו ירידה, הליכה על חוף הים ולבסוף עליה מספיק תלולה כדי לגרום לי להתנשף ולהפעיל כמות מינימלית של סיבולת לב ריאה.
אתמול היתה לי יום הולדת.
לקראת המאורע עשיתי סדר בבית וקראתי ביומנים שלי מלפני 10 שנים: קראתי קטע שכתבתי על מלא רעיונות שמעניינים אותי והאתגר לבחור ביניהם, קראתי קטעים על אנשים שמבלבלים אותי, אנשים שמעניינים אותי, ואנשים שנעלבתי מהם. קראתי שאלות שהיו לי על העתיד: מתי כבר אמצא כבר בן זוג?, איפה נכון שאגור?, ואיך אצליח להתפרנס? אחרי חצי שעה של קריאה הגעתי למסקנה החותכת: למרות שמאז מצאתי בן זוג, דירות לגור בהן ופרויקטים להתפרנס מהם: עברו יותר מעשר שנים ואת אותם הסרטים, בעוצמות משתנות, אני עדיין אוכלת.
על זמן פנוי והמנוס מחופש
לפני כמה שנים סבא שלי ז״ל התאשפז בבית חולים. ממצבו הרפואי זה היה דיי ברור לנו שאלו השנים האחרונות שלו, ולכן כל ביקור הפך להיות בפוטנציאל הפעם האחרונה שאזכה לראות אותו. באותם מפגשים היו שני דברים קבועים שהייתי עושה: אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ושואלת אותו שאלות על החיים.
על חייזרים וזעפטות בראש.
בשבוע שעבר התפרסמה בידיעות אחרונות כתבה על זה שקיימים חייזרים ביקום, ולא רק זאת, חלקם אף חיים בינינו בכדור הארץ.
על קלסטרופוביה ולידה מחדש
השבוע יצאנו לטיול של דאבליו. הובילה אותו סתיו, אישה מדהימה שאני סומכת עליה בעיניים עצומות, אז כשהיא אמרה:״אני מארגנת לנו טיול שבמסגרתו נעשה סנפלינג לתוך מערה ונהיה מתחת לאדמה בחושך במשך כמה שעות״ אמרתי: ״נשמע מגניב.״ בלי לעצור ולחשוב איפה זה פוגש אותי.
על להיזכר ולבחור לחיות..
אם קיבלת את המייל הזה, יש שתי אופציות: או שנרשמת כדי לקבל אותו, או שמתישהו הכרנו וקיוויתי שתשמח לקבל אותו.הסבר על הניוזלטר נמצא בתחתית המייל. מוזמנ.ת לתת לזה צאנס או מקסימום ללחוץ הסר; אני לא איעלב....
